הסוד של מלסיה -פרק 21

ארמון המלון תמיד נחשב מפואר. הוא היה הארמון היחיד שלא עבר שיפוצים כלשהם, אך המבנה היה חזק ונשאר אותו דבר כבר אלפי שנים.
שומרי הממלכה עמדו בשורות בכניסה. אל כל כרכרה שנכנסה לחצר ניגש שומר ולוויה את האורחים עד כניסתם לארמון.
צפיתי בשביל המתמשך מעלה עד הכניסה. אני מודה שהמחשבה היחידה שעברה בראשי היא שאולי בכל זאת זה דבר טוב שגווין עטופה בגלימה…
הכרכרה שלנו הגיעה לקצה והדלת נפתחה. נער צעיר – או שמע הוא יותר מבוגר ממני? – עמד בפתח והושיט את ידו אל גווין. היא נטלה אותה באדיבות ויצאה החוצה. נשכתי את שפתיי בעצבנות. אני רציתי לעשות זאת, ובכלל, זה לא שיש איזו שומרת שתבוא ותעזור לי…
יצאתי בעצמי מין הכרכרה והתחלתי ללכת אחרי גווין והשומר, שנראה שכבר התחילו לדבר ביניהם. הרחק מקדימה הבחנתי בילד קטן שצועד לפנינו. אני מניח שזהו החבר של טופז, ג'יימס. הוא לבש חולצה לבנה ומעליה ווסט שחור, מכנסיים שחורים ונעליים קטנות בצבע שחור גם הם. אני חייב להודות שבתור אדם פשוט הוא בהחלט יודע להתלבש, גם אם טופז עזרה לו.
הנסיכה הקטנה הופיעה לשבריר שנייה, משכה אותו פנימה והם נעלמו שניהם בין המוני האנשים שכבר היו בפנים.
גיחכתי לי בשקט על שני הילדים ונעצרתי ליד גווין.
"תודה רבה שון," היא אמרה לו, כאילו מתעלמת מנוכחותי. "אני אנסה להקשיב לעצתך." הוא שלח לה מבט אחרון ואז חזר למטה לעמדתו.
"אני לא אשאל על מה דיברתם…" אמרתי, יותר במין רמיזה, אך ברור שהיא לא תתייחס אליה. "יופי, כי אין זמן לזה עכשיו ממילא. אנחנו צריכים להיכנס פנימה ולחפש את דודי." היא משכה בזרועי ופילסה את דרכה באצילות בין הנוכחים, ספק עוצרת ומדברת איתם, ספק מסתפקת בהנהון קל לשלום וזיהוי.
נכנסו לאולם הנשפים – שהיה עמוס באנשים עד שלא היה אפשר להבחין בחיה חולפת – והתקדמנו אל המלך אדוארד, שבלט היטב ממקום מושבו. אשתו ישבה לצידו, אם כי אני לא בטוח בשמה. קצת רחוק משם – אך לא יותר מידי – הסתודדו להם טופז וג'יימס. הם בוודאי לא רוצים שביתם הקטנה תצא מזווית עיניהם, ועוד במיוחד ביום שכזה.
גווין קדה קידה קלה לפני המלך והמלכה. "אני שמח שיכולת להגיע," הוא אמר בחיוך קל. "סיאל, גם אתה. אני יודע שאתה אינך מתרועע בקרב נשפים, למרות היותך מוזמן כמעט לכולם…" פתחתי את פי כדי לענות אך לבסוף העדפתי לשתוק.
"אנו שמחים להיות כאן." ענתה גווין במקומי. היא החליפה עוד כמה מילות חיבה ושיחה עם המלכה ואז רכנה לעברי. "אני הולכת לחפש דבר מה לשתות. כבר אחזור." צפיתי בה מתרחקת ונעלמת בין האנשים.
"אני אשמח לענות על מכתבך," קולו של המלך לחש באוזני, מקפיץ אותי בהפתעה. "אך לא עכשיו. יותר מידי אוזניים מאזינות לשיחה." הוא אמר והחווה את ראשו לצדדים בחשאיות. הנהנתי לאישור. "ושום מילה על כך לגווין, בסדר? אסור שהיא תדע." שפתיו של המלך התעקלו בחיוך. "יש לך את מילתי."

גווין הסירה את גלימתה בערך בחלק של הריקודים. היא לבשה שמלה אדומה וצבעה הנועז בלט היטב בין שאר השמלות של הנשים מסביב.
חלקה העליון של השמלה הבליט היטב את גופה, והשתפל מטה בקפלים קלילים סביב רגליה.
כשהיא הביטה בי ושאלה איך היא נראית, תהיתי לרגע אם להרשות לה להישאר שם, או להסתיר אותה משאר האנשים.
"את… את נראית…" לא הצלחתי להשלים משפט. גווין היתה אחת הנסיכות היפות מכל הממלכות, אחרי אמא שלה.
"אני מקווה שאתה יודע לרקוד," אמרה בצחקוק קל ומשכה אותי קדימה. היא הניחה את ידה על מותני ואת השנייה שליבה בידי. עשיתי כמוה.
צוות נגנים ניגן מוזיקה עדינה והתחלנו לרקוד לצליליה. הלילה היה ארוך אך באותו רגע הרגשתי כאילו רק אני וגווין נמצאים שם. כל השאר לא היו חשובים.
המשכנו לרקוד עוד קצת, פעם לצלילי מוזיקה עדינה ופעם למהירה יותר. בדיוק באותו רגע שפנייה של גווין היו מופנים לשלי בצורה מדויקת והיינו מוסתרים מעיניהם של השאר, בדיוק כשרכנתי לנשוק לה, היא תפסה בחולצתי בחוזקה, מקמטת מעט ומנסה להישען על כתפיי.
"סיאל… הראש…" היא התחלה לרעוד מעט וידה עלתה אל כתפי. ידעתי שאני חייב להרחיק אותה משם. אסור שאנשים יחשדו בנסיכה.
"גווין, בואי אחריי לאט," לחשתי לה והובלתי אותה החוצה מין האולם. נכנסנו אל החדר שהמלך אדוארד הקצה לנו – ואת זה כבר הספקתי לברר לפני – והיא קרסה בכבדות על המיטה.
"ס-סיאל…" היא המשיכה ללחוש ולרעוד בזמן שאני ישבתי חסר אונים לידה, משגיח ומנסה למצוא פתרון.