Place in heaven – מקום בגן עדן – פרק 10

״אווה!, אווה תתעוררי!״ קולה של ליה קוטע את שנתי, פקחתי לאט את עיניי, חושך שרר בחדר השינה של שיין.
וילונות החדר מוגפים, הקור שולט בכל פינה, הסופה עדיין משתוללת לה במרומים.
״אווה, הכנו לאכול, תתעוררי״ קולה של ליה נשמע באוזניי, מושכת מעלי את שמיכת הפוך והקור תוקף אותי ברגע.
״אני קמה״ מלמלתי בשקט, מביטה לתקרה הלבנה והריקה, קמה לכדי ישיבה ומביטה בדלת חדר השינה נסגרת אחרי שליה יוצאת מבעדה.
קמתי לאט מהמיטה החמה, עוזבת את הפוך העבה, הקור עוטף את גופי הרזה.
סידרתי את הסוודר שעל גופי, מיישרת את השרוולים, מרימה את הכובע המעוטר פרווה בהירה על ראשי.
גררתי את עצמי אל מחוץ לחדר, פוסעת על המרצפות הקרות ונכנסת אל חדר הרחצה.
מביטה במראה המשקיפה אלי את בואתי הרעועה.
שערי מבולגן מתחת לכובע הפרוותי, האיפור מלכלך את עיניי החומות, שקי שינה בהירים מעטרים את עייני.
שטפתי פנים במים קרים, משפשפת מעל פניי את שאריות האיפור השחור, מותירה את עורי רך ורענן.
״אווה!״ שוב קריאות בשמי ממלאות את חלל הדירה, צחוקים נשמעים בנוסף ממלאים את האווירה.
סגרתי את הברז, המים הקפואים חדלו מלרדת אל כיור החרסינה.
״דקה!״ צעקתי בחזרה, מברישה את שערי הארוך באצבועתיי מתחת לכובעי.
יצאתי מחדר הרחצה הקטן, חוצה את המסדרון הקטן אל המטבח-סלון-פינת אוכל המחוברים, הם ישבו בפינת האוכל, סביב השולחן הגדול העמוס במלא מאכלים.

•נקודת מבט אדם•

הסערה עדיין ממשיכה לרעום, ברקים מפלחים כל רגע את השמיים הכהים למרות שעכשיו שעת בוקר מאוחרת.
״ישנת טוב?״ שיין שאל את אווה, התרכזתי בה, מפנה אליה את תשומת ליבי, מנקה את הראש מהמחשבות ומהרגשות שלי, מוצא את עצמי מקשיב לה.
״כן״ היא שיקרה, ראו בעיניים היפות והבהירות שלה שהיא שיקרה, הוא הנהן בראשו, הוא בלע את השקר שאמרה לו.
שקט השתלט על השולחן, ליה ודין ישבו אחד ליד השני, מתנהגים כמו זוג דביק לא מפסיקים להתנשק, להאכיל אחד את השני, הלב שלי כואב, מסיבה לא ברורה הלב שלי החסיר פעימה, קנאתי בהם, במה שיש בניהם.
אהבה, משהו ששומר עלייך, משהו שממלא את החסר, לכולם יש, למה לי אין?
גם לי מגיע להיות מאוהב…
צעקות קטעו את קו המחשבה הרצוף שלי על אהבה, הרמתי את מבטי, לא שמתי לב לויכוח הסוער שהתפתח בין ליה אווה ואשלי, הם צעקו אחת על השניה, שיין ניסה להרגיע, דין תפס את ליה מנסה להרגיע גם אותה.
״תרגעו! , מה הולך פה?, מה קרה?״ שאלתי לחוץ קם ממקומי, ניצב ליד אווה שנראתה נסערת, ״לא משנה אדם״ לחשה ליה בעצבים, קמה מהשולחן ופונה אל החדרים הפנימיים, דין רדף אחריה, נכנס אל חדר האורחים, רעש של דלת נטרקת מהדהד בדירה הלא כל כך גדולה.
״מצטערת אווה, אני לא יכולה״ היא משכה כתפיים והלכה אל הסלון מתיישבת על הספה ובוהה בנקודה קטנה בתקרה.
״מה קרה?״ שאלתי את אווה, בוהה בפנים היפות שלה שנראו על סף בכי וכאב.
״שום דבר״ מלמלה בשקט, בורחת מהר מפינת האוכל, אל עבר דלת הבית הראשית.
״לאן את הולכת?״ שיין קרא אחריה, רצתי אחריה, אבל הדלת הראשית כבר נסגרה, ואווה כבר לא בדירה הלא כל כך גדולה.

•נקודת מבט אווה•

המילים האלה כל כך כאבו לי בלב, בנשמה הרעועה שבקושי מתפקדת בתוכי.
איך היא יכולה להאשים אותי במה שקרה?, איך היא יכולה לומר את זה שהמשפחה שלי התפרקה באשמתי.
אני לא יודעת איך זה קרה, הכל היה מהיר מידי, ומלחישות שקטות ועוקצניות זה הפך לריב קולני מלא בצעקות.
ירדתי מורד המדרגות, הקור הורגש בכל סנטימטר בגופי, חודר לעצמותיי, תחת הבגדים שעטפו אותי, יצאתי מפתח הביניים הישן, הגשם מיד שוטף אותי מכף רגל ועד ראש.
הרעמים והברקים מתגלגלים בשמיים, הרעש מפחיד אותי, אבל אני לא מסוגלת לחזור בחזרה אל הדירה של שיין, לא יכולה, הם ישאלו שאלות, ואני לא יכולה להניח לעצמי לחזור בחזרה לעבר.
״אווה!״ קול גברי נשמע מאחוריי, הגשם ממשיך לרדת מעלי, שוטף את האדמה, הבגדים שלי כבר רטובים ודבוקים לגופי.
כבר לא אכפת לי מהקור החודר, רק הכאב שבלב הורגש.
״תחכי!״ הוא צעק אחריי, סיבבתי את מבטי, גם תחת הגשם האימתני, תחת הסערה המשתוללת העיניים שלו זרחו באור מאיר, ירוק בהיר שהבהיק תחת מנורות הרחוב המעומעמות והמהבהבות בגלל הסערה החזקה.
״אדם, עזוב אותי לבדי״ קראתי בשקט כשהוא חיבק אותי, גופו מגן עלי מהגשם הדופק מעל ראשינו, לא מפסיק לרדת לרגע, וכל טיפה מצליפה על גופינו כמו קליע של אקדח, הכל ניראה כואב כעת, אפילו הנשימה הפכה מאמץ קשה תחת מעטה האפלולי והסוער של הגשם הלא חדל לרגע מלרדת.
״בבקשה אל תברחי גם ממני!״ הוא צועק, מנסה להתגבר על הגשם שיורד, שמצליף על האדמה הקשה, ריח הבושם שלו מתערבב באפי יחד עם ריח הגשם וזה גורם לסחרחורת בראשי.
הרמתי את מבטי, הידיים שלו עוטפות את מותניי מאמצות אותי לחזהו השרירי, העיניים הזורחות שלו הביטו למטה אל תוך עיניי, הנשימות המאומצות שלנו מתערבבות עם הגשם והלחות, ברק חזק מפלח את השמיים, הכל הופך שקט בצורה מטורפת לרגע.

•נקודת מבט שיין•

ראיתי אותם מבעד לחלון המטבח המשקיף על הרחוב הגשום והרטוב, הברק פילח את השמיים באור בהיר, מאיר אותם בחוזקה, זה נראה כמו תמונה מסרט ישן, שניהם עומדים שמה , תחת מכסה הגשם הזולג, מביטים אחד לשני בעיניים, והלב שלי מחסיר פעימה או שתיים.
הרגשתי יד על הכתף, סיבבתי את מבטי, מזהה את אשלי עומדת לצידי, מגע ידה מנחם באיזה שהיא צורה.
״ידעתי שהוא מאוהב, לא ידעתי שבה…״ לחשתי בשקט לאשלי שהתיישבה על כיסא עץ לצידי, מביטה ביחד איתי מבעד לזגוגית החלון הקרה, הם עדיין באותה העמידה, מחבק אותה תחת הגשם הכבד שלא חדל מלרדת.
״גם אני ראיתי בעיניו שהוא מאוהב, הוא אמר לי עד כמה זה מסובך… הוא לא תיאר עד כמה״ לחשה בחזרה אלי, היא הניחה את ידה על ידי, לוחצת עליה בניחום.
הוא ידע שהרגשתי אליה משהו, ובכל זאת התאהב בה, ממש מתחת לאף שלי, בלי ששמתי לב לכך.