השם- לבחירתכם

היא התעטפה במעיל הרוח השחור שלה ורכסה אותו עד לצוואר. היא דחפה את האוזניות לתוך אוזניה המעוטרות בעגילים עגולים וקטנים בצבעים קרים וכיוונה אותן לעוצמה בינונית. היא אולי לא נראית כמו אחת כזו, אבל אין לה כל כוונה להרוס לעצמה את השמיעה. היא העיפה מבט על הקסדה שנחה בארגז בהתלבטות רגעית ולבסוף סגרה אותו ועלתה על האופנוע, משקפי השמש השחורות על אפה מגינות עליה מהשמש המסנוורת.

היא זיגזגה באלגנטיות בין המכוניות החצי מלאות שבצומת ונעצרה בראשן כשהאור האדום מבהיק על רקע הרמזור השחור ושמי התכלת. מסביבה יכלה לשמוע את המולת הרחוב הסואן. המכוניות שפונות שמאלה התחילו לזחול כשהבחינו בעיגול האור הירוק שהתחלף והולכי הרגל הממהרים נאלצו לחכות דקה או שתיים.
היא העבירה עליהם את מבטה, סורקת אותם מבעד למשקפי השמש השחורות שלה. כולם נראו לה אותו הדבר, כאילו יצאו מאותו פס ייצור למרות שלכל אחד פגמים שונים. אך היה להם, לכולם, פגם אחד משותף- הפחד. הפחד התמידי הזה שמכרסם תמיד ולא משנה ממי.
לבושים הם לפי צו האופנה שקבע מישהו מהקצה השני של כדור הארץ. מאובזרים בחפצים ואביזרים חדשים וממותגים שבמקום למלא את החסר רק מגדילים את החור. היו אלה בעיקר בני הנוער, הילדים לעומתם- קטנים, פחות מבינים ומואכלים בשטויות מהפרסומות ששוטפות להן את העיניים ואת המוח. ולפעמים גם המבוגרים נופלים לרשת בגלל מכשולים אחרים שמוצבים בדרכם. אבל בני הנוער, להם אין דבר להפסיד.
חיי חברה?
מקסימום יעברו למקום חדש ויתחילו מההתחלה, אבל-לא, הולכים לעבוד כדי לבזבז.
היא בזה להם בליבה, נוהרים בעיניים עצומות אחרי אלו שבעצמם אין להם עמוד שדרה.
היא פלטה נחרת בוז ולחצה על הגז, טסה במהירות על הכביש הריק- לבינתיים.