שוב טעיתי
אני יושבת בצד, ומחבקת את רגליי.
רק מביטה. לא זזה, לא נעה ממקומי. לא מעזה לכך.
מביטה בהן- צוחקות, שמחות, מאושרות. כל מה שאני לא.
אני מכוערת?
אני שמנה?
אני…. אני?
כנראה שכן. אני פשוט לא מספיק טובה, לאף אחד. אפילו לא לעצמי.
"הם לא צריכות אותך," אני לוחשת לעצמי את הידוע מכל.
"את סתם היית מכשול עבורם. כמו כל דבר בחיים שלך: את יודעת רק להרוס, רק לפגוע.." אני רוצה להפסיק, אך לא יכולה. אי אפשר לשקר לעצמך.
"רק להיכשל."
אין על מי לסמוך. את זה אני יודעת ממזמן.
הזדמנות נוספת – רק עוד דרך לפגוע בך. צלקת גדולה וטרייה מוכיחה את הלקח.
הצלקת מכאיבה, לא מרפה. מזכירה לי את תמימותי, את רצוני לחיים שלי, את רצוני – לקבל את כל מה שנלקח ממני.
את טיפשותי.
דמעה קלה עולה על פניי, ונוזלת בלי בושה על לחיי. ניגבתי אותה במהרה ונמלטתי משם.
הדמעות מאיימות לצאת, מאיימות להקשות על חיי.
רצה. לא יודעת לאן, רק רצה. רוצה לברוח – ממקום בלי מוצא, רוצה לשכוח – את הבלתי נשכח, רוצה…
כבר לא רוצה.
מגיעה למקום שומם ופשוט מתפרקת. בוכה בלי הפסקה. בלי בושה. בלי פחדים.
מאשימה את עצמי. על זה שהייתי בן אדם, על זה שהאמנתי בעצמי, שהאמנתי שהכל יהיה בסדר.
לא. שוב טעיתי.
כמו תמיד.
כבר קרסתי. נשמתי נלקחה ממני ממזמן. רק גופה מהלכת בלי כל סיבה.
רוצה לגמור עם זה – אבל מפחדת.
רוצה לברוח – אבל דואגת לאחרים.
קוברת את פניי בין רגליי ומתייפחת בשקט. מחכה שהדקות המעיקות יגמרו וישחררו אותי מייסוריי.
כדי לעבור לייסורים אחרים לגמרי.
הזמן ייגמר, צריך רק להחזיק מעמד. אני מנסה לנחם את עצמי.
לא. שוב טעיתי.
זה לא נגמר. בחיים לא נגמר.
גם לא עכשיו.
תגובות (15)
אני ממש מקווה שזה לא אמיתי…
את מדהימה כמו שאת ואת לא צריכה לשנות בעצמך שום דבר.
אם הם לא רוצות אותך הם הפסידו בענק חברה מדהימה
♥
תקשיבי,
נכון, זה לעולם לא נגמר,
ותמיד יש את המכשול הבא,
אבל זכרי, לפעמים, אנחנו מקבלים בונוס קטן על העובדה שאנחנו עדיין שורדים,
על העובדה שאנחנו עדיין הולכים ומתמודדים עם דברים.
וחוץ מזה לרצות לחיות זאת אינה טיפשות
אני יודעת.. אני כבר את הרוב עברתי.
אני באמת גאה בעצמי (ולא מתוך שחצנות) אבל.. אני אף פעם לא שוכחת. וזה תמיד מכה בי מחדש, גורם לי לרצות לבכות.
תודה, part of me. באמת מחמם לי את הלב הדברים האלו… עם אחת אני כבר בסדר.
בחיים לא חוויתי משהו כזה מחברות, אבל כן קיבלתי דחייה פעם ממשפחה…
מקווה שתסתדרי ושזה יעבור, גם אם זה רק זיכרון כואב ישן…
זה מדהים, צורת ההבעה שלך בכתב..
תודה רבה.. גם אני חוויתי דחייה מהמשפחה.. הכל ביחד.. :(
אני עכשיו בסדר גמור, אבל היה חשוב לי לכתוב את זה, לשחרר את זה..
טוב, בערך..
זה טוב לשחרר את זה.
הכי כיף זה להוציא את הכאב מעצמך…
אני יודעת שאני מרגישה הרבה יותר חזקה אחר כך.
כן.. אני כן…
זה לא בדיוק כיף, אבל זה כן משחרר. בגלל זה היה לי חשוב לעשות את זה…
את צודקת זה לא כיף…
אני ינסח מחדש… אני מרגישה הרבה יותר טוב אחרי שאני מוציאה את זה…
וואו. מזכיר לי את עצמי של פעם. זה מדהים, ואת מדהימה. ואת רואה? אני הוכחה חותכת לכך שזה יכול להשתפר, אני מצאתי לעצמי חברות שמגנות עליי, שתומכות בי.
יאי את :)
תודה לך. אני גם מצאתי חברות שמגינות עליי ותומכות… אני שמחה ששתינו מצאנו.
יאי אנחנו! :)
גם אצלי זה מזכיר לי את עצמי של פעם. כשהייתי לא אהובה וכולם התרחקו ממני. אבל כאלה דברים תמיד עוברים, בסופו של דבר. לכל אחד בעולם יש את הרגעים האלו של הדחייה, את המצבים האלו שבהם אתה לא אהוב. אבל זה תמיד בסוף עובר.
אני שמחה שזה עבר, ושאת מרגישה טוב יותר כרגע :)
חוץ מזה, זה סיפור יפה ועצוב… מאוד עצוב אפילו ;(
קטע מאוד יפה ומרגש, הכתיבה שלך ממש טובה. גם אני די חסר בטחון עצמי ולא תמיד הייתי או עדיין מוקף בחברים טובים אז אני יכול להזדהות עם הקטע.
אני ממש מזדהה עם הקטע. . אני חושבת שאת מאוד מוכשרת! אני עדיין בחלק הזה- כבר שנתיים. . זה לא נחמד אבל עם הזמן הלב נהיה כמו אבן ואתה'מתגבר'.. אתה לא באמת מתגבר על זה. .. הקטע הזה מזכער לי את עצמי- על המליון טעויות שאני עושה וכמה שאני מתאכזבת מהם. .. אני ממש מתחברת! את מאוד מוכשרת
וואו זה פשוט עצוב…
כמו לוליטה אני חושבת שאת מאוד מוכשרת ואני חושבת שהקטע הזה היא ביטוי רגשותיו העמוקים והמצערים ואת הבעת אותם באופן מדהים!
ריגשת אותי עד דמעות,
תמשיכי ככה מהממת!