אהבה שורפת פרק 7

~משרד הרווחה~
'כן גבירתי, אני מבינה מה שאת אומרת, שלפני 15 שנה היו לך תאומים ומסרו אחד לאימוץ. אבל מה את מצםה שאעשה עם המידע הזה'- אמרה הפקידה השאננה לתוך פומית הטלפון.
"מה זאת אומאת מה תעשי?"- כעסה אישה העונה לשם רויטל אוחנה "אני חא יודית חמי מסרתם אותו! וכרגע אני רוצה את הילד חזרה. אין אפשרות לעשות משהו?"- היא כעסה.
"אפשר. ברור שאפשר "- אמרה הםקידה שוב בקול מעצבן "אבל צריך צו בית משפט כדי לפתוח את תיק האימוץ. ולשאול את הורי המאמצים אם הם מסכימים לספר לילד ש.."- היא דברה ופתאום שמעה את קולו המונוטוני של צליח הניתוק.
'אני כבר אסתדר לבד.' החליטה רויטל.

~עדן~
נו. איזה בוקר מבעוס.
הגעתי לכיתה ב9:10. אייזנקוט על הבוקר איזה מכה!
וכל הבנים המתחכמים האלא עם החיוכים האלא שאומרים 'וואלה אני בשיא שלי, רמתי היום החמש בבוקר…' אדיוטים.
נשאר מקום פנוי ליד האלכס הווירדי הזה. מה לעשות? זה או לידו או ליד אייזנקוט.
ישבתי.
"בוקר מהממם- יפה שלי" הוא אומר לי.
נו… תראו את זה…
"ברור בוקר טוב." עניתי. "עד שראיתי אותך ירד עליי מבעוס"…
הלם. הוא שתק לרגע ואז אמר
"מתחכמת… אוהב מתחכמות… זה רק אומר שאת חכמה .."
אוי כמה הוא נדוש…
הנחתי את ראשי על השולחן….
מאיר סובב את ראשו, מניד את ראופשו לבוקר טוב. חייכתי אליו.
"הלו כולם! פאוז לרגע, עדן בפעם הראשונה חייכה לבן…. כנראה היא לא כזו קשוחה כמו שחשבנו…" אמר נתנאל שישב מולי.
לא היה אכפת לי מה אומרים.
אבל סובבתי את ראשי, כדי שמאיר לא יתבייש.
מזווית עיניי ראיתי אותו עדיין מביט עלי, מחייך…
צחקתי לעצמי בלב..
בוקר מבעוס או לא, אבל בטוח שהיום הזה ימשיך יותר טוב