רסיסים

בשקט, בלילה, כאיש לא רואה,
רצפה מלאה רסיסים.
שברים של זכוכית,
סערת רגשות,
וילדה קטנה, חסרת אונים.
וכשכל מה שהכירה נפל,
אדמה שרועדת תחתה ,
לילדה לא נותר עוד דבר.
שום דבר מלבד אהובה.
אגם של דמעות ארגמן,
עוד כאב מלווה באובדן,
וילדה מביטה בראי.
מביטה בו עד שנשבר.
ובשקט בלילה, בחדרי חדרים,
בלי שאף אחד ידע.
בין שכבת רסיסים, לדמעות ארגמן,
יושבת ילדה לבדה.