שובה של אנבת פרק 7

אני מציעה לחזור שתי פרקים אחורה כי זה יהיה דיי מבלבל עם תתחילו עם הפרק הזה
כי מדובר בהמשך על הפרק 5 .

בפרק הקודם:
כבר התחיל להיות בוקר קמתי מליד פרסי נישקתי אותו נשיקה קטנה בפה
הלכתי לביתן אתנה נכנסתי בשקט לקחתי את התרמיל שלי.
יוצאתי מגבול המחנה הזמנת כרטיס טיסה למקום האחרון שהיו מחפשים אותו בו,ישראל.
כאשר עליתי על הטיסה בכיתי,בכיתי ללא הפסקה ונירדמתי.
כאשר נחתנו לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
אבל ידעתי רק דבר אחד עשיתי החלטה שבה אף אחד לא יפגע ממנה רק אני.

הפרק:
בחזרה להווה
"אנבת זה ממש חמור" אמרה אתנה :"סיפרת את זה כבר למישהו לכירון?"
"לא אמא הוא איים עלי שהוא יהרוג את הבנאדם שאני יאומר לו ואותי"
"אנבת את מבינה מה זה אומר הוא מתכנן כבר אלפי שנים את הנקמה הזאת ובזמן הזה שאת ידעת הכול יחלטת לספר לנו ושאנחנו נתכונן אבל את העדפת להשאיר את זה בסוד אנבת מה עבר עלייך"
"אני מצטערת האמת ממש מצטערת על זה שהיגנתי על חיי."אמרתי בציניות
"אוי אנבת את יודעת שלא התכוונתי לזה ככה אבל עם הוא תכנן נקמה של עשרות שנים הוא לא היה מתחיל אותה מיד וגם הוא לא יכול להרוג אל."
"אז לא הבנתי,"אמרתי מבולבלת:"מה את רומזת כאן בדיוק.?"
"שיכלת לבוא ולהגיד את זה לנו האלים."
"בטח."אמרתי ושיחררתי נחרת צחוק:"מתי שאתם מסננים את כול מי שבא אליכם כולל הילדים שלכם. בתירוץ שאתם עסוקים עכשיו מדי כדי לדון בדברים איתנו.
זאת הפעם הראשונה שאת באה אליי בעצמך ולא שולחת שליחים כדי לדבר איתי"
"אנבת אני לא רוצה לריב וחוץ מזה נגמר לנו הזמן אבל בפעם הבאה את צריכה להגיד לי ישר"
"טוב," אמרתי ועשיתי פרצוף חמוץ.
פתאום נשמע ברק.
"זה הסימן שלי" אמרה אתנה בחיוך:"ואנבת אל תשכחי מה אמרתי לך ובאתי לפה כי אני דואגת לך"
היא התחילה לזהור ואני הסבתי את מבטי כדי לא להיסתכל בה בצורתה האלוהית כדי לא להישרף
לאחר שהאור נמגהסתכלתי בכעס לאותו מקום מזל שהיינו לבד חשבתי בכעס ודמעות חמות זולגות על פני.
כירון נכנס לחדר ואמר:"אנבת יקירתי למה את בוכה?"
"עזוב כירון."אמרתי:"סיפור ארוך" והלכתי משם זועמת
רצתי לכיוון היער כי זאת הייתה הדרך היחידה שבא אוכל להיתפרק.
כשהגעתי לקרחת היער התיישבתי ובכיתי.
הרגשתי יד על כתפי לרגע קפאתי ואז,במהירות לקחתי את היד עיקמתי אותה קמתי והפלתי את הבנאדם שהיה מולי.
הבנאדם אמר:"מה שבטוח שלא איבדת את חוש הסכנה שלך אוו את ההצלחה שלך במכות.
כי אני חושב שפרקת לי את הכתף שלי.
הסתכלתי אליו וגיליתי שזה פרסי.
אמרתי לו:"פרסי לכל האלים הפחדת אותי פחד מוות,אהה ואני אממ מצטערת על הכתף אני חושבת"
הוא קם הזיז את הכתף שלו ואמר:"זה בסדר לא נגרם לה נזק ואנבת אפשר לשאול אותך שאלה?"
"שאל."אמרתי
"למה בכית," שאל והצביע על פניי
"אמממממ סתם סיפור ארוך"
"אההה סיפור ארוך,"ציטט את דבריי ואמר בחיוך:"חשבתי שעברנו את השלב של ההתחמקויות."
"עברנו אותו בטח שעברנו מזמן אבל אני לא רוצה לספר.
ולמה אתה בכלל כאן?" שאלתי ברוגז
"סיפור ארוך" ענה לי
"חשבתי שעברנו את שלב ההיתחמקויות לא?" אמרתי בחיוך
הוא צחק ואמר:"יופי אנבת ממש בוגר"
"טוב בסדר עכשיו ברצינות מה אתה עושה פה?" שאלתי
"באתי להיתאמן בחרב, רוצה להיתאמן איתי"
"בטח יש לך חרב מיותרת"
"כן" אמר והוציא אותה מהנדן.
התחלנו להילחם הסתחררנו עם החרבות נלחמנו וצחקנו.
לבסוף הקרב ניגמר שאני על פרסי עם החרב שלי על צווארו
"תיכנע" אמרתי בצחוק
"לא" אמר בחיוך. לחצתי את החרב חזק יותר על צווארו
"טוב טוב נכנע" אמר בהפסד
הורדתי את החרב מצווארו והלכתי לשבת.
פרסי קם והיתיישב לידי ואמר:"אז…….."
"אז?" אמרתי בקול מבולבל
"את רוצה עכשיו לספר לי למה בכית?" אמר
"עזוב סתם אמא שלי הייתה פה"
הוא הסתכל עליי במבט מופתע ואמר:"פה כאילו ממש פה,במחנה?"
"כן היא הייתה פה התעצבנתי אליה רבנו והיא הלכה"
"למה התעצבנת אליה?"
"בגלל שהיא שאלה אותי את השאלה שכולם שואלים אותי," הוא הסתכל אליי במבט מבולבל
"למה עזבתי.?" אמרתי כאילו שזה ברור מאליו.
הוא רכן אליי קצת ואמר בלחישה:"ולמה באמת עזבת אנבת?, למה עזבת יום אחרי שהיתרפאתי בלי להגיד לי אפילו שלום" אמר ואחרי זה הוסיף במלמול:"והכי חשוב למה פגעת בי ככה?" הוא חשב שלא שמעתי אבל שמעתי.
הנחתי את ידי על ידיו ואמרתי:"פרסי אני מתנצלת באמת לא היתכוונתי לפגוע בך ולא באף אחד אחר"
"אנבת למה את לא אומרת לאף אחד למה באמת עזבת" שאל
"כי אני לא יכולה" אמרתי בפשטות
"למה לא" אמר לי ורכן אליי יותר עד שהפנים שלנו היו במרחק של כמה סנטימטרים,שבהם ראיתי מקרוב את עיניו הכחולות מקרוב והתמוססתי בהם,לא אנבת את לא יכולה לחזור אליו תזכרי את זה חשבתי.
ניסיתי להתרחק אבל הוא תפס בצוווארי ואמר:"אנבת למה עזבת?" חזר שוב על השאלה בקול רך
"פרסי אני לא רוצה לומר בבקשה עזוב אותי." הוא הינהן אבל לפני שעזב אותי נראה כאילו עשה התלבטות בינו לבין עצמו והוא נישק אותי על השפתיים.
התנתקתי ממנו ורצתי משם.
שמעתי אותו אומר:"אנבת חכי אני מצטער." ורק החשתי את צעדיי
כאשר הגעתי לביתן שלי נכנסתי לתוך השירותים ובכיתי ולא הפסקתי לבכות
איך קיוויתי שיעבור החודש הזה מהר
איך רציתי לקחת את כל הדברים וללכת שוב,כי אני לא יכולה להתמודד אם אהבה שלי לפרסי,שאני לא יכולה להיות איתו.
אבל לא יכולתי בגלל שהבטחתי לחבריי.