צעקתה אילמת

פנייה העצובות מתחת למסכה של חיוכים מוסתרות.
הצלקות שעל ידיה נהיות יותר ויותר עמוקות.
היא ממשיכה להתנהג באדישות בזמן שבעצם היא צועקת לעזרה,
אבל איש לא שומע,
איש לא מבחין,
צעקתה אילמת,
ולאט לאט מבלי שאתם שמים לב היא נעלמת.

דמעותיה מוחבאות מתחת לכרית.
היא יודעת שהיא צריכה להיות החלטית,
אבל זה מרגיש לה כמו זכוכית כשהם קוראים לה בכל מיני כינויים.
נשמתה צווחת, צועקת לעזרה,
אבל איש לא שומע,
איש לא מבחין,
צעקתה אילמת,
ולאט לאט מבלי שאתם שמים לב היא נכנסת אל תרדמת.

עיניה החמות נראות עצובות,
שוב יורים עליה מילים, וזה כואב יותר מתמיד.
אז היא בוכה,
היא צורחת,
היא פוגעת,
היא נפגעת.
עינייה צועקות לעזרה,
אבל איש לא שומע,
איש לא מבחין,
צעקתה אילמת,
ולאט לאט מבלי לשים לב היא נופלת.

חלומותיה ברחו מראשה,
היא רצתה להעלם מכולם.
דמעותיה בכו,
נשמתה צווחה,
עיניה רעדו,
גופה נפגע,
היא צעקה לעזרה,
ואתם לא שמעתם
ואתם לא הבחנתם,
צעקתה הייתה אילמת,
ורק עכשיו נזכרתם לשים לב שהיא הייתה קיימת.