אהבה שטנית פרק 6 'טיפול בצילום וחברות מוזרה'

"עזוב את האישה הזקנה מיד!" צעק אנתוני ובעט בגנב, הוא נפל לאחור והתיק של הזקנה התעופף אל השמיים, נוחת בידיה ברכות.
"תודה לך אנתוני, האי פעם אוכל להודות לך?" היא שאלה אותו.
"אם תאכלי דגני אנתוני, אלו דגני בוקר מזינים עם טעם נפלא, המשאירים אותך שבעה ומסייעים לך לרדת במשקל!" הוא חייך חיוך גדול למצלמה.
"דגני אנתוני, הכי בריאים, הכי טובים." פריס הצמידה את הכתוביות למצלמה ואנתוני מיהר לכבות אותה, הם צחקו והתיישבו לראות מה יצא, הבן של פריס ששיחק את הגנב ואמא שלה ששיחקה את הזקנה התיישבו לידם.
"זה יצא מאוד חמוד, אוי, הזמן שלנו נגמר, נמשיך בטיפול בשבוע הבא." אמרה פריס, היא הייתה הפסיכולוגית של אנתוני, אישה בגיל העמידה, בת ארבעים וקצת, עם שיער חום אסוף בקוקו מוזר ועיניים ירוקות, היא טיפלה באנתוני כבר חצי שנה.
אנתוני היה מלאך נופל, הוא הופלל והופל מהשמיים בלי שעשה דבר רע, הוא הותיר מאחוריו את בנו המסכן, קרייט, שלא ידע אפילו מה עלה בגורל אמו והיה עדיין קטן, הוא הבטיח לקרייט שיחזור ויספר לו על אמא שלו, ולכן הוא היה חייב להוכיח לאלוהים שהוא עדיין טוב, הוא ניסה לחפש תומכים של אלוהים כל הזמן שהיה כאן עד שהשתגע בשנה שעברה וניסה להתאבד, הוא נמצא מעולף והגיע לבית חולים פסיכיאטרי, הוא השתחרר לאחר חצי שנה ונשלח לטיפולים משלימים אצל פריס.
הוא עדיין רצה למצוא תומכים של אלוהים ולהגן על בני האדם אבל הטיפולים גזלו ממנו כל טיפת כסף, ובקרוב יאלץ להפסיק גם את הטיפול אצל פריס כי ביקשה הרבה מאוד כסף.
'כסף, הכל כאן בכדור הארץ סובב סביב כסף' הוא חשב לעצמו ולחץ את ידה של פריס.
"להתראות." אמר ויצא החוצה, הוא ראה ילד בן שש עשרה או שבע עשרה לפי מראהו, היה לו שיער חום כהה ועיניים כחולות-בהירות. אף קטן וראש עגול, לא גבוה במיוחד ולא נמוך. כתפיים דקות, הוא נראה חלש ורזה.
אנתוני לא ידע למה אבל הוא חש מוזר, הוא הרגיש שהילד הזה חשוב יותר ולא סתם ילד, הוא לא מלאך אבל יש לו תפקיד כלשהו בחזרה של אנתוני לגן עדן.
"מה שמך?" הוא שאל בחביבות את בילד, האישה שישבה לידו הביטה בו במבט מאיים, היא נראתה עייפה, עם עיגולים שחורים מתחת לעיניים, קמטים ושפתיים נפולות, קצת שומן נאגר בבטנה מאוכל מיותר שנאכל בין משפט למשפט, היא לבשה מעיל ארוך למרות שלא היה קר בחוץ ומגפיים שחורים גבוהים.
"תתרחק מהילד שלי!" היא צעקה עליו והילד התכווץ לכדור קטן, היא ניחמה אותו.
"שמי ג'יי." ענה הילד והושיט את ידו ללחיצה, לא היה לו מושג מה גרם לו לבטוח באיש זר שפגש כרגע, משהו בעיניו הירוקות, בגופו החסון, בעובדה שהיה גבוה כל כך, כל זה גרם לו לתחושת ביטחון שההורים שלו לא הסבו לו מעולם.
"נעים להכיר אותך ג'יי, אני אנתוני ואתה עומד להמתין פה עוד הרבה זמן לפי מה שאני רואה, אולי תספר לי על עצמך קצת?" שאל אנתוני בחיוך רחב, הוא החליט להתיידד עם הילד אם הוא רוצה להבין למה הוא מרגיש כל כך מוזר.
"בסדר." אמר ג'יי והתקרב אל אנתוני כדי שאמא שלו לא תשמע הרבה מהשיחה.
"זאת אמא שלי, ויש לי גם אבא אבל הם התגרשו, הם תמיד צעקו כשהייתי קטן וכשהייתי בן אחד עשרה הובחנתי כסובל מ OCD, שזו סוג של חרדה. ואני תמיד מפחד כשאנשים צועקים, ואתה לא צועק, אתה נורא נחמד, בגלל זה אני לא מפחד ממך וכיף לי לדבר איתך." אמר ג'יי בקול של ילד קטן, אנתוני תהה אם הוא גם אוטיסט או שצורת הדיבור הילדותית שלו היא חלק מהחרדה.
"ואתה בן…?" הוא שאל.
"שבע עשרה. בדרך כלל אני מתנהג כמו ילד נורמלי בגילי, אבל אחרי שצועקים אני מתחיל לדבר כמו ילד קטן למשך כמה זמן." קולו של ג'יי התחלף לקול עמוק מעט יותר, הוא הזדקף והגיע כמעט לגובה של אנתוני.
"נחמד. איפה אתה לומד?" התעניין אנתוני.
"אני לא לומד." אמר ג'יי בכעס.
"למה?"
"כי ההורים שלי בדיוק בקרב על המשמרות ואין להם כסף לשלם על בית ספר בשבילי." אמר ג'יי בכעס רב אף יותר, אם אמא שלו לא הייתה שם הוא היה מקלל אותה בכמה קללות נחמדות, במקום זאת הוא כיוון את כולם לאבא שלו.
"אז.. ג'יי, אולי תרצה שאלמד אותך תמורת שכר מינימום ואפילו בחינם?" שאל אנתוני בקול רם יותר.
"יש לך תעודות? יש לך השכלה? מי אתה שאתה חושב שאתה יכול ללמד את הבן שלי?!" צעקה אמא של ג'יי על אנתוני.
"אמא, די! אני רוצה שאנתוני ילמד אותי, הוא נחמד, וממילא אין לי מה לעשות בבית." אמר ג'יי וחזר לקולו הילדותי, אנתוני שמח כמו שלא שמח מעולם.
"בסדר." אמרה אמא שלו.
"שמי שרלוט, ואתה על הכוונת שלי." היא אמרה לאנתוני, אנתוני התעלם ממנה ובאותה שנייה ג'יי נקרא להיכנס עם שרלוט.
"תחכה לי כאן, אני אצא ונלך ללמוד." צחק ג'יי בקול ילדותי, אנתוני הנהן.
"אחכה כאן אפילו שעתיים אם אצטרך!" הוא אמר וג'יי נעלם בתוך החדר של פריס.