תגי נוודים

החיילים פרצו את דלת הבית. קיילי מיהרה לרובי, שהחל לבכות. "קדימה, עלובים. אתם מגורשים מהכפר בשל ביוש המלך והתנגדות לו! תצאו מכאן עם תגי נוודים ומיציאתכם אל מחוץ לשערי האיזור, אינכם בשליטתנו ואנו לא אחראים לגורלכם." דקלם אחד החיילים. הם היו שלושה, לבושים בבגדים אדומים עם פסי כסף, וכובעים שתמיד נראו לקיילי מצחיקים, גם הם באותם הצבעים. בידיהם אחזו חרבות ארוכות, שעליהן הוטבע סמל האיזור. האיזור היה אחת הממלכות הגדולות שבחבל הארץ רולק, והשליט שלה, האדון הגדול עובניק, הוציא צו כאשר הוא עלה לשלטון, שכאשר מישהו מהאיזור מתנגד לו, אותו אדם ומשפחתו יגורשו מידית ויסתובבו עם תג נוודים, שלא מאפשר לממלכות אחרות להכניס אותן לשעריהן, ולתת להם מקלט. התג, לא הייתה סיכה שמחוברת לבגד, כל וכלל לא. היא הייתה קעקוע. אות קין בלתי ניתן להסרה. קיילי חשבה שהצו הזה, הוא צו של פחדנים. האדון הגדול הזה, פחד שמישהו יתפוס את מקומו וישלוט על הממלכה במקומו, ולכןהוא הוציא את הצו הזה. סנדריה, אימה של קיילי, ניגשה לחיילים במבט שואל. "מי בדיוק התנגד?" היא שאלה, בטוחה שזו רק טעות איומה, ושמישהו אחר, מסכן אחד, אמור לשלם את המחיר על המעשה הזה, שהחיילים טענו שהם עשו. "האדון גיילן רוביק." אמר החייל בהחלטיות. קיילי הייתה המומה. גיילן, אחיה הבכור הדפוק הזה. הוא גרם להם לצרה הזאת? סנדריה, גם היא המומה, קראה לרוגאן, אביה של קיילי. רוגאן, גבר חזק כבן ארבעים, בעל שיער שחור ועיניים ירוקות, שהיה מפקד של פלוגת חיילים באחת מהמלחמות שהאיזור השתתף בהן בעבר, הגיח מהקומה השנייה. מגפיו האפורים השמיעו קולות רעם כשדרך על רצפת העץ. "מה העניין?" הוא פנה לחייל שקודם דיבר עם סנדריה. "האם אתה האדון רוגאן רוביק?" שאל החייל, קולו פחות נוקשה ממקודם. "כן, מי מבקש?" ענה רוגאן בקולו המחוספס. גובהו כמעט שני מטרים, והוא הסתכל על החייל כאילו היה צעצוע שלו. הוא אכן יכל להיות, אם רוגאן רצה. "בנך, גיילן רוביק, הוא בגד באמון המלך אדוני.. ו.. אה.. אתם מגורשים." קולו של החייל רעד ונראה היה שהוא מתכונן לחטוף מכה הגונה מהאיש הגדול שעמד מולו, אך רוגאן לא היכה אותו. "גיילן, הסורר הזה." ירק רוגאן. "מתי אנחנו מגורשים בדיוק?" שאל בקול מאיים. "למען האמת.. אדוני.. ממש, עכשיו." הפעם החייל באמת חטף מכה מרוגאן. הוא נפל על הרצפה ושני חבריו עזרו לו לקום. "אני רק השליח. אל תכה אותי שוב." בכה החייל. "אל תדאג. לא אכה. לא אותך בכל אופן." צחק רוגאן ומיד חיוכו התחלף בהבעת כעס. "תגיד לי רק משהו אחד." רוגאן התקרב לחייל, שדמעות נצצו בעיניו המבוהלות. "איפה בדיוק הבן המתנגד שלי?"