תיכון אלביון – נסיון

"ארתור !" צעקה ג'יין בחיוך מפתח המסדרון של בית הספר
"ג'יין !" צחק ארתור וסגר את הלוקר שלו והתקדם אלייה בריצה
"מה את עושה פה ?" הוא חייך וחיבק אותה
"ההורים שלי החליטו שמגיע לי ללמוד בתיכון באופן קבוע כמו נערה נורמלית" היא חייכה
"לא עוד מעברים לערים שונות ?" הוא חייך אליה באושר
"לא" היא צחקקה ונישקה אותו בלחי. היא כל כך התגעגעה לארתור.
"רגע , הם הפסיקו את המחקר על הגלגול הבא של מרלין ?" הוא אמר בבלבול
"אני לא יודעת. הם אמרו שמרכז המחקר שלהם , תמיד היה בידם , אבל הם אף פעם לא ידעו איך לנצל אותו" היא אמרה
"עזוב , למה אנחנו בכלל מדברים על ההורים שלי ??" היא צחקה
"מה עם הנבחרת ?" היא שאלה בחיוך
"עדיין מפסידים במשחקים" הוא קרץ לה
"ג'יין" עברה לידם מירנדה ואמרה כבדרך אגב
"זה היה כל כך צפוי" היא צחקה ועברה אותם
"אני מבינה שאחותך לא השתנת בכלל" אמרה ג'יין
"לא , לא ממש" הוא חייך
"מה עם טום ?" היא שאלה
"עדיין שונא אותי" צחק ארתור , עיניו הצטמצמו לעצם משמע השם שלו.
"טוב , בואי!" הוא צחק
"לאנון לא יאמין שאת כאן!" הוא לקח את ידה וסחב אותה למרכז התיכון
"לאני ! תראה , ג'יין כאן!" חייך ארתור
"ג'יין ! אני לא מאמין" צעק לאנון החיוך וחיבק אותה
טום הסתכל על חזרתה של ג'יין מהפינה וחייך לעצמו
"מה כל כך מצחיק ?" אמרה מירנדה ונעמדה לידו
"זה. זה כל כך פתטי. היה ברור שג'יין תחזור." הוא ענה
"לא סובלת אותה" אמרה מירנדה בעצבים
"בזהירות , מירנדה. הילדה הזאת חשובה" אמר טוב
מירנדה הסתכלה על טום במבט בוחן והלכה כשהיא נתקלת במריאון תוך כדי סיבוב
"דפוק! תסתכל לאן אתה הולך!" היא התעצבנה והסתכלה במי היא נתקלה
"מריא…מריאון." היא גמגמה
"אוי אני ממש מצטער!" הוא אמר
"את בסדר ?" הוא שאל ובא לגעת בה
"אל תיגע בי!" היא אמרה בפחד ונרתעה
"אוקי. אני מצטער." הוא אמר מבולבל , הוא אף פעם לא הבין מה יש למירנדה וטום נגדו , אבל כשחושבים על זה שוב , לכולם היה משהו נגד מריאן , ככה זה כשאתה הילד הכי מוזר עלי אדמות.
מריאן אף פעם לא הבין למה דווקא הוא.
הוא תמיד התרחק מכל דבר , פחד שזה יחזור אליו , שהחזיונות יחזרו אליו עם הוא יתקרב לאנשים , לדעת את העתיד זה נטל קשה מנשוא. והוא אף פעם לא הבין , למה הם כאלה לא ברורים וקצרים.
היה לו רק חבר אחד , רק אחד , שגם ממנו הוא ניסה להתרחק.
כי לדעתו , כל דבר שהוא היה נוגע בו , היה נהרס.