סיפורה של היילי II

המשך לקטע הקודם:
https://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%90%D7%94%D7%91%D7%94/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%99%D7%99%D7%9C%D7%99.html#comments
תהנו!

שעה לאחר מכן הוא מסיים איתה. הפעם הוא כעס מאוד, יותר מבדרך כלל. ברגע שאמר לה שהיא יכולה ללכת היא ברחה מהחדר, כל גופה מדמם, ונעלה עצמה בשירותים, בולעת דמעותיה.
היא מנסה להגיד לעצמה להחזיק מעמד אבל הפעם היא לא מסוגלת. פשוט לא מסוגלת. היא מתיישבת על האסלה ובוהה בבואתה המעוותת שבמראה. שיער שחור ארוך שמתפזר על פניה כמו וילון, נוטף טיפות של דם. עיניים ירוקות כביכול אך בפועל אדומות, אחת מהן נפוחה. הנפיחות ממשיכה אל הלחי הימנית, מלווה בטעם מתכתי על לשונה.
היא קמה על רגליה ומתקרבת אל המראה, בוחנת את אפה שדם זולג ממנו. הוא לא נשבר. הפעם. הדמעות ממשיכות לזוג מעיניה והיא יודעת מה משמעות העובד הסוציאלי שאביה החורג דיבר עליו. לא גאולה. לא פתרון אלא עוד בעיה. עוד מעבר דירה. עוד שינוי שם. עוד החלפת זהות. עוד רצח.
היא בוהה בבואה המעוותת עוד כמה דקות לפני שבסרבול רב שוטפת את הדם מפרצופה, בוחנת את זרועה המעוקמת קלות. לא משהו רציני היא מבטיחה לעצמה. על תחתית הבטן שלה נמצא כתם סגול – כחול. הוא כבר נמצא שם זמן מה והוא נחשף כשהיא מרימה את ידה הכאובה כדי למרוח דורדוראנט.
היא מתלבשת בעודה נושכת את לשונה בכאב, גופייה, מכנסי ג'ינס קרועים וקפוצ'ון ישן. כובע הקפוצ'ון משוך על ראשה בתקווה שיסתיר מעט את פציעתה, לפחות ככה היא מקווה. מקווה כל כך. היא מכינה את עצמה נפשית ליציאה מהמקלחת אל המטבח שבקומה התחתונה כשצרחה מפלחת את אוזנה.
"ליה!" היא זועקת בעודה פותחת את הדלת בפראות ורצה לאורך המסדרון, לכיוון עליית הגג אך היא איננה חייבת ללכת כל כך רחוק. אחותה הקטנה נחה לה למרגלות המדרגות, מכווצת על גבה, מחבקת את רגליה בניסיון חסר תועלת להגן על עצמה מרגלו האכזרית של אביה החורג.
"די… די… בבקשה…" היא מתחננת אבל לשווא. אין טיפת חמלה בעיניו של האיש. הוא מרים את ידו באיום בעוד רגלו ממשיכה לבעוט בליה האומללה.
"עזוב אותה!" היא צורחת ותופסת את ידו. הוא מנער אותה מעליו כאילו הייתה יתוש. הוא אומנם היה רחוק מלהיות בכושר אך הוא היה חזק ממנה לאין שיעור. הוא תפס את ידה והעיף אותה על הקיר. ראשה פוגע במשהו קשה והעולם חשך עליה.