המלחמה הגדולה-חלק י"ב

זה היה לילה קר מאוד,כל כך קר וחשוך,אפילו הכוכבים לא זהרו כמו פעם.אוריינטל ישבה בחדרה ושתקה.היא הביטה דרך החלון וניסתה להאכיל את אחותה סיג'י,כשהלה סירבה לאכול,גירשה אותה אוריינטל מחדרה בכעס.
היא בהתה בירח הכחול במרחק ותהתה.
כשנולדה אמרו כולם,משהו משונה בה,גם כשהייתה ילדה,היא ידעה ליצור קרח,היא ידעה להשתמש בו,היא לא אהבה מים,רק קרח.היא הייתה יוצרת דגמים מדהימים בקרח בכוח ידיה בלבד,הוא היה בוקע מידיה,והיא לא הייתה צריכה מים בשבילו.
כשהייתה ילדה,היא הקפיאה כל דבר שנגעה בו,זה היה נורא.כל כך נורא שהיא סירבה לצאת מביתה,סירבה בתוקף,לא עד שתלמד לשלוט בו.אחיותיה ואחיה לא הבינו מה קרה,והאחות האוהבת שהם הכירו הפכה מנותקת וקרירה,היה משהו שברירי בתוכה.
בחלוף השנים,היא למדה לשלוט בזה,יותר נכון לומר,להסתיר את זה.בעזרת הכפפות שלה,העשויות,למרבה הגועל,מעור אדם,היא יכלה לסגור את הקור בתוך הידיים שלה.אבל מכיוון שלא היה יכול לצאת דרכן,היא פשוט קרנה קור והביאה אותו לכל מקום שאליו הלכה.
זה היה נורא מספיק גם אילולא נאלצה לשמור את זה בסוד.אבל כשסוואנג,רוח המוות,הגיעה והגבירה את את הקרח שלה פי עשרות אלפים,הוא כבר היה נורא מדי.בינג,אמה,כבר לא ידעה מה לעשות איתה.היא לא הסתפקה בביתם אלא כלאה אותה בחדרה,שלא תפגע באחיה ואחיותיה.והנשמה שלה רק קפאה וקפאה וקפאה.היא נאלצה להעלות רוחות בחדרה כדי לא להרגיש בודדה.לאט לאט הצליחה להתחבר מאוד עם הרוח של זו-צ'או הצעירה.שתיהן היו בודדות,כל אחת בדרכה ובארצה.ואנשים בודדים לעד יתחברו,בלי קשר לגילאים,לארצות או ליכולות.
רוחות ידעו לעשות הכל כאנשים חיים,והרוח הצעירה עזרה לאוריינטל להתגבר על בדידותה.היא לא דיברה עם אמה על רוחות,אמא שלה לא האמינה ברוחות,לכן לא יכלה אוריינטל לספר לה שחברתה הטובה ביותר היא רוח של מכשפת דם.
פגישות פרלמנט המלחמה נערכו פעם או פעמיים בחודש,הסיבה לפעמים המועטות היו האוצר כבר שהטילה בינג על אוריינטל,רק במקרים נדירים הצליחה הנערה להתחמק מביתה בשלום.
אבל באותו לילה,משהו היה שונה.זו-צ'או איזנה על אפה הקטן הסולד קישוט שהיה על הקיר של אוריינטל וניסתה להצחיק את ידידתה,אבל לשווא.
"זו-צ'או?"שאלה אוריינטל.
"כן?"הנסיכה החזירה את הקישוט למקום.
"יש לכם שלג בארץ טרייב?"
"לפעמים,מעולם לא יצאתי מהארמון."
"למה לא?"
"את לא מכירה את הסיפור?"
"איזה סיפור?"
"כשנולדתי,ניפצתי את ירח הבטן של אמא שלי."
"מה?!"כפשוטו,המשפט נשמע מאוד מוזר.
"נו באמת,את מכשפת מים,את לא יודעת? יש חמישה ירחים בגוף.ירח האשמה,ירח העצב,ירח השכל,ירח הנדיבות וירח האהבה.אני לא יודעת איזה מהם ניפצתי,אבל בגלל שלא כולם שלמים היא לא יכולה לכשף יותר.אבא שלי ממש שונא אותי והוא לא נותן לי לצאת מהארמון,הוא אומר שהרסתי את הכבוד שלו או משהו כזה.למה את לא יוצאת מכאן?"זו-צ'או נעמדה על ידיה והביטה אל חברתה.
"בגלל זה."אוריינטל הסירה את הכפפות מעור האדם ונעמדה מול חברתה,בתנועה זריזה היא ירתה משב של קרח שהקפיא את הכיסא שלידה.
"כישוף מים רגיל,לא?"
"לא זו-צ'או.בשביל לכשף מים אני צריכה שיהיו מים סביבי,אני יוצרת קרח מכלום.זו הבעיה,אני מקפיאה כל דבר."
"זה נורא ואיום.אבל תראי,יש שלג בחוץ."
"אז מה?"
"אולי תצאי?"
"לאן?"
"מאיפה אני יודעת? אני לא מהאזור הזה,אבל לכל מקום שאת הולכת אני צריכה לבוא איתך."
"למה?"
"את ממש סתומה או משהו? הנשמות שלנו קשורות,ככה את יכולה לראות אותי ואני אותך.הגוף שלי איפשהו בארץ טרייב עכשיו,הרוח של יצאה והיא משוטטת בעולם הרוחות.את עכשיו בין עולם הרוחות לעולם הגשמי,שרק אנשים מוכשרים כמוני וכמוך יודעים להישאר בו הרבה זמן."הסבירה הנסיכה בקוצר רוח.
"זה אומר שתלווי אותי לתמיד?"
"לא לתמיד,בסוף הרוח שלי תצטרך לחזור לגוף שלי.אבל אני יכולה להישאר איתך כמה זמן שאת רוצה."
אוריינטל פתחה את החלון והכניסה קור ורוח לחדר.היא נשמה דרך אפה את האוויר הקר והרגישה איך הוא מנקה אותה מכל אשמה או כעס.היא הרגישה חופשיה בקור,כאילו אין יותר מחסומים מבחינתה.
"בואי איתי זו-צ'או."היא אמרה לרוח.
אוריינטל וזו-צ'או יצאו דרך החלון אל חצר הבית הלבנה לגמרי.אוריינטל הצביעה על ההרים הצפוניים,דונג-ג'יאה-דה."לשם אנחנו הולכות."אמרה אוריינטל והכניסה את השרביט שלה אל המעיל שלה."מה יש שם?"שאלה זו-צ'או.
"אין שם שום דבר ואף אחד,כמו שתמיד רציתי."
הנסיכה שתקה.
"מה קרה?"שאלה אוריינטל.
"סיפרתי לך פעם על אחי?"
"לא חושבת…"
"קוראים לו הולגר.אבא אומר,שהמזל רודף אחריו,ולי יש מזל שאני מצליחה לברוח מכל הדברים שרודפים אחריי.זה נכון.והולגר תמיד אומר,שהוא ממילא יורש העצר,אז אני יכולה לברוח להרים או משהו כזה."
"אז אולי תבואי איתי?"שאלה אוריינטל בתקווה.
הנסיכה הנדה בראשה."ברוחי,תמיד אהיה איתך.אבל הגוף שלי הוא נייד פחות.לרוע המזל,בשביל להיות איתך לגמרי,יהיה עליי לחזור אל גופי,לברוח מהארמון שלי,מהארץ שלי…לא שיש לי בעיה עם זה,אבל אז יהיה עליי לחצות את כל יער קורנהום לגמרי לבדי.ואני עוד צעירה,עודני רק בת שנתיים."
"את נראית בוגרת יותר."
"זה קורה לתינוקות מכשפות,בכל אופן,בכל לילה אוכל להיות איתך ברוחי,אך עם עלות השחר יהיה עליי אי איתי להרים!"
ואז,אוריינטל ברחה.היא לא ידעה ממה היא בורחת או למה היא בורחת והיא בקושי ידעה לאן.היא רק ידעה שהיא לא רוצה לחזור.
ההרים של דונג-גי'אה-דה היו קרים וריקים,בדיוק כמו שאוריינטל אמרה.השלג נצץ באור הירח ולא נראה אדם באופק,כמו שהיא תמיד רצתה.
"ספרי לי על החיים שלך."ביקשה זו-צ'או.
"ובכן,ראית את הבעיה שלי עם הקרח,לכן,מאז שהייתי צעירה,תמיד שמעתי "תסתירי את זה." והייתי צריכה לעטות את הכפפות האלה,מעור אדם,כדי שיחסמו את הקור.אם היית אדם אמיתי היית מרגישה בקור שאני פולטת."
"ומה קורה עכשיו?"
"עכשיו אני בורחת.אני בורחת ממלחמה,אני בורחת משנאה,אבל בעיקר יוצאת לחופשי."