אין אפשרות להתחבא – מסע שתים – פרק עשרים ושש

נטע די אנג'לו 15/02/2014 102 תגובות

המסקנה של הפרק: להתרחק מסבתות מרושעות עם כנפי עטלף. אה, וגם מזומבים.
כולם להמשיך סיפורים!

בבוקר (יותר נכון, אחרי שכולם התעוררו. לא ממש היה אפשר לחשב אם עכשיו בוקר או ערב), אחרי שהמשכנו להתקדם, ג'יימי לא עזבה אותי. נראה שהיא החליטה שזה הזמן המתאים לקבל תשובות.
ניסיתי לבעוט בה כמו שבועטים בכלב מעצבן כמה פעמים, אבל היא תמיד התחמקה. נראה שהסיבה שהיחידה שהיא מתקרבת אלי שוב היא רק להתחמק מחדש, ובסופו של דבר לעלות לי על העצבים.
"לא הבטחת שתעזבי אותי בשקט?" אמרתי, מתאפק לא לפלוט כמה קללות שג'יימי לא שמעה אותן.
היא חייכה בערמומיות. "הבטחתי אתמול שאעזוב אותך בשקט, אין לזה שום קשר להיום. וחוץ מזה…"
היא עמדה על קצות אצבעותיה ועשתה פרצוף רציני כביכול. "לא השבעת אותי על נהר הסטיקס."
מרנה שעברה לידנו פלטה צחקוק. "כן… אני אמרתי לה שהיא תמיד צריכה להשביע אנשים על נהר הסטיקס."
נאנחתי והמשכתי להתקדם. תוסיפו לרשימת ההסקות שלי: אני שונא בני אתנה.
"אה, קיירו…" מלמל קונר. "למה אתה הולך לכיוון ההפוך?"
כמה ברור. עכשיו גם קונר הצטרף לחגיגה. לפחות הוא קצת יותר שפוי מהאחיות שלו.
בן האדס שמחליט מי שפוי ומי לא, חשבתי. זה ממש עצוב.
רגע, הוא אמר שאני הולך לכיוון ההפוך? ניערתי את ראשי וראיתי מולי רק חשכה. הסתובבתי וראיתי שכולם מביטים בי ומשתדלים לא לצחוק.
בן האדס שמאבד את הדרך מתחת לאדמה. עוד יותר עצוב.
עקפתי את כולם ונתתי אגרוף קטן לניק, אני אפילו לא יודע למה. הרגל ישן.
במחנה החצויים לא יכולתי לסבול את ניק – בן זאוס שחצן שכולם מתייחסים אליו כאל המנהיג. בזמנו, אני, מרנה, ג'וש ואילנה כרתנו ברית נגדו ב"תפוס את הדגל", או לפחות בשבועות הראשונים שהוא הגיע.
אני ממש לא מאמין שאני מתגעגע לימים ההם.
הלוואי שאני הייתי ער לבד כשהענק ההיפרבוראי תקף, כך לפחות היה קצת שקט ושלווה מכולם, ויכולתי לחצות לבד את המקום הזה, בלי דחף ממשי להגיע אל השאר. אבל במקום זה זכיתי לגלות את התשובה על השאלה – אם עץ מכוסה קרח מעיף מונית כמו משחק גולות ענקי, האם הוא משמיע קול? התשובה: הייתי עסוק בלכסות את האוזניים מהצעקות של האחרים מכדי לשמוע.
"לא טוב," מלמלה אילנה בשקט. "תראו."
כולנו הבטנו קדימה, וראינו את זה: בהמשך המסדרון, אחרי שהוא התרחב שוב למערה, כעשרים ספרטים – לוחמי שלד – הקימו מחנה צבאי למרגלות גבעה.
כולם היה לבושים בלבוש שונה – חמישה היו לבושים במדי הצפון ממלחמת האזרחים שראיתי בשיעור ההיסטוריה היחיד שהייתי בו בכיתה ו' והתאמנו על דקירות בסכין, שניים שהיו לבושים כמו פיראטים ניקו אקדחים, עשרה מהם שנראו כמו ממלחמת העולם השנייה עשו מטווח שהמטרות בו היו לירות אחד בשני והשלושה הנותרים לבשו טוגה ודיברו על אסטרטגיית מלחמה (או זה מה שנראה לי שהם דיברו עליו). הם כנראה היו חיילים רומאים.
רוב קימט את מצחו. "מה גדוד קטן של זומבים עושה פה?"
"אולי חזרה למצעד יום העצמאות?" הציעה מירנדה.
"אני יודע שהזמן כאן לא עובד אותו דבר, אבל יום העצמאות עבר מזמן עוד כשהיינו בחוץ." אמר ניק.
מרנה הכניסה את ידיה לכיסיה ונאנחה. "אז הם בטח – "
"אורבים לנו." השלים ג'וש את המשפט.
שניהם נראו כל כך שלווים שרציתי להכניס להם אגרוף, אבל המפלצת כבר עשתה את זה במקומי.
יצור שנראה כמו עטלף ענקי בעט בג'וש והעיף את מרנה הצידה. כשהם ניסו לקום שני הספרטים עם מראה הפיראט הצמידו את אקדחיהם לראשם.
שאר הספרטים גם הם הספיקו להתגנב אלינו בלי שראינו. ניק הניף את חרבו, אך חייל רומאי ריתק אותו לאדמה. העטלף הגדול שוב בעט הפעם במירנדה והיא התנגשה ברוב. שניהם נפלו. אילנה הצליחה לנתק יד של ספרטי ממלחמת העולם השנייה אבל היד פשוט התחברה אליו שוב והוא הפיל אותה. ספרטי אחד ממלחמת העצמאות הטיח את ג'יימי על הקיר הקרוב והיא איבדה את ההכרה ואחד אחר קשר את ידיו ורגליו של קונר והשאיר אותו קשור על האדמה.
רק אותי אף אחד לא תקף. הספרטים שנשארו כיתרו אותי ליתר ביטחון, אבל הם לא תקפו אותי. הם כנראה הרגישו שאני בן של האדס.
אז… למה את מירנדה הם כן התקיפו?
החרב שלי. חשבתי. ברזל סטגאי יכול לשלוח ספרטים לטרטרוס, למירנדה אין חרב כזאת. הם פוחדים ממני.
ואין משהו שאני אוהב יותר משפוחדים ממני.
הספרטים ריכזו את כולם לידי. כולם חוץ מג'יימי, שעדיין היתה מעולפת בצד. כנראה הם חשבו שהיא לא מהווה איום.
"אה, הם מתכוונים לאכול אותנו או משהו?" שאל ניק.
"לא נראה לי, אל תשכחו שברחנו מהאדס. אולי הם מתכוונים לקחת אותנו אליו." אמרה מרנה.
"בדיוק." אמר קול אנושי ומפלצתי ביחד שפילח את האוויר.
מולנו עמדה הסבתא הזקנה הכי קטלנית שראיתי בחיים. היא לבשה שמלה פרחונית, מה שממש לא תאם את כנפי העטלף שלה. פניה היו מקומטות אך עיניה האדומות הבוהקות רשפו במבט רצחני. הידיים שלה נראו כמו טופרי אש.
"אירניה," אמרתי. "נוטת חסד."
היא הזעיפה את פניה, מה שנראה בלתי אפשרי עם הפנים הזעופים שכבר היו לה. "קיירו ומירנדה, הילדים שלי אדוני, וכמה מה… חברים שלהם."
"אני מעדיף לחשוב עלינו כעל אלה-שבלעדיהם-הם-היו-מתים-ממזמן," אמר רוב. "אבל איך שאת רוצה."
האירניה (אלקטו. הייתי בטוח שזאת היא) התעלמה ממנו ופנתה לספרטים. "קחו אותם אל האדון," היא אמרה וליקקה את שפתיה. "אולי הוא ישאיר כמה בחיים שנוכח לאכול."
הספרטים הריעו בקול רפאים והתחילו לגרור אותנו אל הגבעה. שמאחוריה – הארמון של האדס, אבא שלי.
המצב שלנו ממש לא ומתחיל ומשתפר.