המלחמה הגדולה-חלק י"א

הם היו שם בחדר וצעקו,למעשה,המלך צעק.
הנסיכה הצעירה ישבה על המיטה שלה ונדנדה את רגליה,וככל שאביה צעק יותר,כך היא כעסה יותר.
"אני אגיד את זה רק פעם אחת,שתביני,את לא תצאי מהארמון הזה!"צעק המלך.
"רק אני? מה זה משנה בכלל? החלונות סגורים,הווילונות מוסטים,אני כלואה בארמון הזה ממילא,וגם אמא.תשנה את זה איך שתרצה,אדון האש."היא ענתה.
כעסו של המלך אפילו גבר."איך את לא מתביישת?! הבאת חרפה על כל המשפחה שלנו ואת מרשה לעצמך לענות לי?"
"אני הבאתי חרפה על המשפחה שלנו? תסלח לי אדון 'אני עושה מה שאני רוצה בלי לשאול אף אחד',אתה זה שסוגר חצי מהמשפחה בארמון."
"את יודעת טוב מאוד למה אני סוגר אתכן בארמון.אמא שלך איבדה את יכולת הכישוף,והכל באשמתך!"
"באשמתי? הרי זה בכלל לא הגיוני."
"המרפאת און-ג'ין אמרה את זה כשנולדת,ניתקת את הקשר של אמא שלך לעולם הכשפים והרוחות!"
הנסיכה פערה את עיניה."זו לא אני,זה בכלל לא אפשרי,למה אתה לא מסוגל פשוט לאהוב אותי?"
הוא כרע על ברכיו מולה והניח את ידו על כתפיה."הוי זו-צ'או,אילו רק היה מישהו שאוהב אותך."

פרלמנט המלחמה פצח במסע לעבר הרי המזרח,אל מקדש קוסמי האוויר.המקדש היה מסולסל וצבוע בצבעים בהירים,וכבר ממרחק מאה מטה היה ניתן לראות את קוסמי האוויר מתאמנים סביבו בתעופה ולהריח את ריח המאפים המתוקים שנאפו בכל אחת משלוש עשרה המאפיות שנבנו במקדש.למרגלות המקדש היו בתים קטנים,צבועים בלבן וצהוב,אחד מהם היה ביתה של איילה,שאליו פנה הפרלמנט.
קודה הכין בשביל איילה זר עשוי חבצלות שמש,שהיא הכי אהבה,ומיהר לדפוק בדלת שלה.הוא לא חיכה לתשובה ונכנס פנימה,אבל מיד לאחר שעבר את מפתן הדלת,שם לב למשהו משונה מעט.למשפחתה של איילה היו חמישה עשר ילדים,איילה הייתה איפשהו בין הרביעי לעשירית,קודה כבר התבלבל לגמרי.ואיכשהו,הבית דמם לגמרי.הוא הביט אל הסלון,כל אחיה של איילה,וגם הוריה,הצטופפו על הספה בשקט.מאסטר אייריס הייתה שם,והכל נראה משונה.
"אממ…איפה איילה?"שאלה קודה.
"איילה? לא כאן."השיבה ווינד,אמה של איילה.
"מתי היא חוזרת?"הוא המשיך.
"היא לא חוזרת."השיב סטורם,אביה.
"היא נשארה ב…צבא האדמה?"קודה התעקש להיות תמים.
"כן,"השיבה מאסטר אייריס."אנשיו של האיש הזה הרגו את השותפה שלך!"
הפרחים נפלו מידיו של קודה.הוא היה מוכה אלם והביט אל עיניה הכחולות החשמליות של מאסטר אייריס.
"חולית הליוס נטבחה בטעות,אל תעלילי עלילות."אמר שאנג לאייריס בלי בושה.
"בטעות?! הישנם אנשי אדמה היודעים לנהוג בעדינות?! כולכם קרי לב ורצחניים,ואיבדתי את ההיי-ביי היקרה שלי!"הטיחה בו אייריס.
"אתה…ידעת שאיילה שלי מתה?"שאל קודה בעלבון.
"ידעתי."
"ובכל זאת באת עד לכאן יחד איתי ולא אמרת לי אפילו מילה?!"קודה,שמעולם לא צעק,נראה כאילו הוא עומד להתפוצץ.
"קודה…"
"שום קודה! אתה יודע למה חיכיתי לה כל כך?! איתה רציתי להתחתן,רק איתה.התפללתי לרוחות שלא יקרה לה שום דבר,ושיום אחד תהיה לנו משפחה.ועכשיו אני לעולם לא אראה אותה שוב!"
"תבין קודה,לא רציתי לצער אותך…."ניסה שאנג.
"כן…הצער שלך לא יחזיר את האהובה שלי…"סינן קודה בזעם.הוא עזב את הבית בכעס.

את הפרחים הוא הניח על קברה של איילה.קבר יפה,מלוטש,מסודר.כל הרגשות התערבלו בתוכו ודמעותיו החמות נזלו על הקבר שלה."איילה,איילה…איילה היקרה שלי.מה הם עשו לך?"הוא המהמם.
כל העולם נראה לו שחור ומקושקש.נמאס לו ממלחמות,נמאס לו משנאה,נמאס לו מהעולם הזה.
איילה הייתה האדם היחיד שאהב.גם לו היו הרבה אחים,שניים עשר במספרם,והוא הצעיר ביותר.איש לא שם לב אליו מעולם,אפילו שהיה האלייסטרס היחיד במשפחה.
רק איילה,רק איילה אהבה אותו.רק היא נתנה לו את כל תשומת הלב שלה.המשפחה שלה הייתה למענו יותר ממשפחתו שלו.רק אותה הוא אהב,רק היא נתנה לו להרגיש כאילו הוא מיוחד,ולא סתם ילד תואם לאחיו.הוא חשב על אחותו הגדולה,על טה-מין החכמה.מה היא יכלה להגיד? מה היא יכלה לומר.
"איך תוכל לדעת את ערכו של האדם? גם אם אדם איבד את כל כבודו,את ביתו ואת חבריו,ואולי זו התחלה? התחלה של עתיד חדש."אמרה לו פעם.
הוא הניח את האמה והאצבע המורה על שפתיו ונגע בקברה של איילה,הוא כרע על ברכיו וליטף את האבן החלקה."איילה שלי…כשאת היית שם,הכל היה נראה יפה יותר.כל יום שעברנו יחד,נחקק בליבי לנצח.וכשאני הייתי עצוב,היית שם כדי לעודד אותי,וכשאת היית שמחה,הייתי שם כדי לשמוח איתך.ובקיץ ובסתיו,בכל שנה מחדש,היית הכל בשבילי,רק אני ואת.וכשהייתי בודד,היית שם כדי לעודד אותי,ואני לעולם לא אזכה לומר לך איילה יקרה שלי,שאני אוהב אותך.אוהב אותך כל כך…שאני פשוט מרגיש נורא על כך שלעולם לא תדעי את זה…"