רחוקה מהחלום
מאז ומתמיד חשבתי שאני יודעת מה אני רוצה להיות,לפחות בימי ילדותי.
דווקא היום כשאני מתחילה את בחירת מטרותיי, אני לא יודעת באמת מה עליי להיות.
כשאני צופה באנשים שכמוהם אני רוצה להיות,אני חושבת לעצמי שאני רחוקה, רחוקה מידי…
אין לי אפילו את הדרך להתקרב לרמה שהם נמצאים בה.
במקום לקבוע את מטרותיי הקטנות בשביל להגשים את מטרותיי הגדולות,אני אוכלת את
כובע הקסמים הדמיוני שלי ומתלוננת על כך שהוא לא פועל,אוכלת אותו מקנאה רבה.
ורק לאחר שאני מאשימה את כובע הקסמים הדמיוני שלי שלא מגשים שום דבר ממה שאני רוצה
אני מאשימה את סביבתי מפני שהסביבה לא פועלת למעני, לאחר מכן את העולם
ורק בסוף את עצמי,כי הטעות הגדולה שקיימת היא אני, אני שסתם בזבזתי את חיי
על שום מימוש ולא עושה דבר בשביל להגשים את חלומי.
אני רוצה לחזור לימי ילדותי, לתקן את כל הטעיות שעשיתי שמנעו ממני להגשים את החלום, ושבגלל
טעיות אלה זה הוא המקום שאני נמצאת בו.
אני יודעת שאני צעירה ושיש לי שנים רבות ופתוחות להגשים את חלומי, אבל אני מרגישה מאוכזבת
מפני שלא הצלחתי אפילו בצעד אחד קטן להגשים כחלק מהחלום.
הפער שלי בין האנשים שאני רוצה להיות כמותם רחוק מידי. ואין סיכוי שבכל השנים האלה אצליח להגיע למקומם, גם לזה אני מודעת.
עוד כחודש יהיה יום הולדתי וכשאני מסתכלת אחורה אני יודעת שלא עשיתי כלום,ששום דבר טוב לא קרה,לא השתנתי פנימית ולא חיצונית, להפך זה נהיה גרוע יותר וגרוע יותר..
כל החמש עשרה שנים האלה נזרקו לחינם,ואני גם מרגישה שגם חמש עשרה השנים הבאות יזרקו שוב לחינם.
כנראה שגם כל חיי יזרקו סתם כך לחינם.
וגם אם אעלם מכאן לחודש שלם בלי שאף אחד ידע על כך,לאף אחד זה לא משנה,כי חיי היו חסרי משמעות.
אז למה יש לי לשאוף?
אחרי הכול אני רחוקה מידי מהחלום.
תגובות (0)