לשחק בבני אנוש.

אינני יודעת מאין הדחף הזה בא, אך רציתי לשחק בבני אנוש עלובים. לשחק בהם עד שיישברו, עד שיתפרקו, עד שיהיו בידיי, ואז אוכל להיות הטובה ביותר. זה כל מה שתמיד חלמתי עליו, להיות הטובה ביותר, בתחילה בשביל אבי, ולאחר מכן בשביל דודי. אבל כעת, הם כבר לא משנים, כי כעת הם רק עוד מטרות חסרות אונים, רק עוד כמה בובות שיתפרקו, רק עוד כמה קורבנות בדרכי להצלחה.
אך ההצלחה, מהי בכלל? אם אשאר האחרונה בעולם, מי יוכל לומר שהצלחתי? רק אני. ואם, ואם אצליח, וכולם ישברו, עם מי אשחק? איני יכולה לשחק בעצמי, כי יביא זה רק נזק, ולא תועלת.
אז אני צריכה להשאיר כמה למשחק. כמה שישארו לתמיד, ולא יפסיקו לסבול. אך סבל זה טוב, הם בטח יהנו ממנו, כמו שאני נהנית. אני חושבת, שמשפחתי וחבריי, יוכלו להיות הצעצועים הללו. כמה אהנה אז! כל כך הרבה כיף, כל כך הרבה הנאה! ים שלם של משחקים, צחוק, סבל ודם! העולם אז יהיה מושלם.
והכל? בזכותי.