אהבה שטנית פרק 3 'חיים תקועים בתקרה'

אליס אספה את כל דבריה בתיק האפור והביטה סביבה, היא הייתה בחדר של אבא שלה, סיכון שלא הייתה לוקחת לעיתים קרובות, אבל לאחר היומיים האחרונים היא נשברה והחליטה לנסות לברוח מהבית שוב.
היא הייתה נערה ממוצעת מבחוץ, בת חמש עשרה רגילה מטקסס, קצת יותר עשירה מרוב הסביבה שלה, עם הורים שאמנם נראו שונה ממנה אבל התנהגו אליה בנחמדות יתרה כשיצאו לרחובות ולחברת אנשים, מה שאנשים לא ידעו זה שההורים שלה מתעללים בה, קורה בהרבה משפחות.
הם היו כועסים עליה, מרביצים לה, מזניחים אותה, לא נותנים לה ללכת לבית ספר, שלמרות שלרוב הילדים זה אושר גדול בשביל אליס לשבת עוד כמה שעות על מזרון מכאיב או על הרצפה לא היה תענוג. הם לא היו מאשרים לה לצאת החוצה ולא נותנים לה שום דבר, הם התייחסו אליה כאילו הייתה סמרטוט או שפחה.
אליס ניסתה לברוח המון פעמים מהבית, אבל תמיד הייתה נתפסת בידי הוריה או מתחרטת, היא הייתה פחדנית מאוד.
היה לה בית עם עשר קומות, חדרה היה בקומה האחרונה, לא מפואר הייתה מילה שלא יכלה לתאר את הדלות של החדר, בעוד שהוריה טבעו בעושר בקומות הראשונות היא סבלה למעלה, היא גם לא האמינה שהם ההורים האמיתיים שלה, אבל לא היה לה אומץ לנסות לבדוק ולהוכיח את זה.
"אליס, לאן את הולכת?" אמא של אליס, ג'ואן, עצרה אותה ביציאה.
"רציתי לצאת לטייל." אליס ניסתה לתרץ את עצמה, האמת שהיא עמדה לברוח מהבית.
"ולמה התיק הנפוח?" שאלה ג'ואן.
"סתם." אליס התחילה להזיע, היא הבינה שהיא עומדת להענש.
"אליס, את מנסה לברוח מההורים שלך?!" רעמה ג'ואן ובעלה, רין, הצטרף לכעס.
"בכלל לא." אליס התחילה לבכות.
"תחזרי לחדר שלך, את לא מקבלת אוכל או יוצאת משם עד שאת לא תלמדי לקח!" צעקה אמא שלה, אליס התכוונה לציית לה כמו תמיד אבל נזכרה בפעם הקודמת שזה קרה, כמה היא סבלה, וכמה שהיא תסבול אם היא לא תיקח את עצמה בידיים ותברח.
"לא!" היא צעקה על אמא שלה.
"מה זאת אומרת לא?!" רין התקרב אליה ואחז בה, אליס החלה לבכות שוב.
"זאת אומרת שאני לא יכולה לסבול יותר את ההתעללות שלכם בי!" היא צעקה עליו הוא סתר לה.
"אני לוקח אותך לחדר ואת תישארי שם שבועיים עכשיו!" הוא צעק עליה ועלה איתה את עשר הקומות לחדרה, הוא העיף אותה פנימה וטרק את הדלת, היא יכלה לשמוע את צעדיו מהדהדים במדרגות כשהוא ירד למטה וצחק עם אמא שלה.
"אני שונאת אותם!" היא צעקה ובעטה במזרון עם הקפיצים שיצאו ממנו, היא רצתה כל כך לברוח מההורים שלה כבר, להפסיק את כל הסבל הזה, אבל לא הייתה מסוגלת, וזה שיגע אותה.
"אני יודעת שאתם לא ההורים שלי." היא נשכבה לאחור על המזרון והרגישה את הדקירות בגב כשקפיצים העתיקים הכאיבו לה, היא נעצה מבט בתקרה והבינה כמה היא עצובה אם זה מה שהיא מורגלת אליו, כמה רעים החיים שלה.
היא ידעה שיש משהו שעליה להיזכר בו, ולא ידעה מה.
"מה זה?.." היא טבעה בזיכרון-חלום צבעוני שמעולם לא חוותה כמותו.
היא עמדה על ענן, מתחתיה כדור הארץ, לידה עמדו שתי בנות יפות עם כנפיים, האחת עם שיער לבן ארוך, גבוהה ודקיקה, והשנייה עם שיער חום ארוך, ממוצעת מכל שאר הבחינות. היא גילתה שגם לה יש כנפיים.
"אני מלאכית." לחשה והחלום המשיך להתקדם.
הבנות צחקו וסיפרו משהו, אחת מהן הציעה לשחק במשחק 'פול למטה', אליס לא ידעה מה זה המשחק ושאלה את המלאכית איך משחקים, שתיהן צחקו אחת בין השנייה וניגשו להסביר לה.
"הכל פשוט מאוד, את עומדת על קצה הענן." הן העמידו אותה כשחצי רגליה באוויר.
"ואז אנחנו דוחפות אותך!" הן צחקו ודחפו אותו קצת חזק מדי, היא נפלה במהירות מטורפת, צועקת ובוכה, הבנות צעקו גם.
היא נזכרה שיש לה כנפיים, היא ניסתה לפרוש אותן אבל לא הצליחה, זה היה מאוחר מדי.
בדיוק כשהיא פרשה כנפיים היא פגעה באדמה, היא חשה בכאב נורא שלא חשה כמוהו מעולם, כנפיה נשברו והתחושה היחידה שיכלה להרגיש זה את ההתפוררות האטית שלהם, זה כאב כמו שלא ידעה שיכול לכאוב, כל עצמותיה דאבו, היא רצתה למות.
'המוות בטח מרגיש טוב יותר מזה.' אמרה לעצמה אבל זה לא עזר, היא שכבה ימים רבים עד שבאופק נראו שתי דמויות.
"איפה נמצא מלאך?!" רבו אחת בין השנייה, כשלפתע ראו אותה, על גבה היו עדיין שאריות של הכנפיים ונראה שהם הבינו בדיוק איזה אוצר יש בידיהם.
"ג'ואן, אני חושב שמצאנו!" שמחה אחת הדמויות, בהכרה מעורפלת הצליחה אליס לחבר אחת ועוד אחת והבינה שאלו ההורים שלה.
"ידעתי שהם לא ההורים שלי!" צעקה מתוך החלום והחלום מיד המשיך, ההורים שלה דיברו בינם לבין עצמם והיא לא הצליחה להבין דבר פרט לכמה פעמים שהמילה שטן חזרה על עצמה.
החלום נפסק בבת אחת, היא קמה מזיעה מהמזרון וגילתה שהוא רטוב כמעט כולו, קולותיהם המודאגים של ג'ואן ורין נשמעו מלמטה, הם התחילו לעלות במדרגות.
היא סקרה את החדר שלה, הביטה במראה הגדולה שהיה הרהיט היחיד פרט למזרון בחדר שלה, דמות של נערה גבוהה, עם שיער שחור קצר מבולגן ועיניים כחולות גדולות ונחושות הביטה בה חזרה, והעיניים הנחושות של הנערה הן אלו שעודדו אותה לקפוץ.