מבחן האומץ עונה 2 – פרק 7 :)

ערב. המכשפים, מאריה, אנדרו וסטפן, יושבים סביב מדורה מאולתרת ליד היער. הילדים החליטו לשמור בינתיים על סודם מפני הילדים האחרים. הם יושבים על שמיכות שמצאו בארונות של חדר 32, ומתכסים בחלקן. הם מתחממים מהאש ואוכלים בשר דוב על מקלות. הילדים הרעבים שלא אכלו במשך כל היום (חוץ מויולט, ליאם וניל שדווקא כן אכלו), אוכלים ברעבתנות. אף אחד לא מדבר. מאריה החליטה שהיא נשארת איתם, ולאף אחד מהם לא היה כוח להתווכח איתה.
"אז.. ויולט, אולי זה הזמן לספר לנו, מה הקטע עם השמלה?" אמרה אנג'לה והביטה בויולט הלבושה בשמלתה הורודה של מאריה.
"אחרי שהגענו לטירה ופגשנו את מאריה, זה היה בעיצומה של מסיבה שעשו למאריה כי היא צריכה להתחתן, אז היא הציעה שאני יבוא לנשף, אז הסכמתי כי גם הייתי ממש רעבה ולמטה היה אוכל. אז המשרתת שלה–" התחילה ויולט לספר, אך מאריה קטעה אותה : "אומנת. לא משרתת, אומנת."
"בסדר, אומנת" אמרה ויולט והביטה ברוגז במאריה. "אז האומנת שלה, הלבישה אותי בשמלה הזאת, כי לבשתי בגדים ממש לא מתאימים. סוף סיפור" אמרה ויולט ולקחה עוד ביס מהבשר על שיפוד שלה.
שוב שתיקה. ואז רעם.
"עומד לרדת גשם" אמר סטפן וקם מהשלג.
"לאן אתם הולכים?" שאלה טיה וקמה אף היא, מנקה את השלג מאחוריה.
"ליער. נצטרך למצוא מערה כלשהיא להסתתר בה או משהו" אמר אנדרו ונעזר בידו של סטפן בכדי לקום.
"רוצים להשאר איתנו?" הציעה פתאום סקיילר. כל המבטים הופנו אליה באחת.
"מה?" היא אמרה ומשכה בכתפיה לעומת פרצופיהם המבוהלים של שאר חבריה. "סך הכל ניסיתי להיות נחמדה.."
"זה בסדר. בוא סטף, עם נרוץ אני חושב שנצליח להגיע למערה קרובה שאני מכיר." אמר אנדרו וסטפן הינהן. הם אספו את התיק שלהם ודחפו לתוכו את הבשר שנשאר. הם דחפו לתיק גם את השמיכה שלהם, ושמו את הכובעים והמחממי פנים שלהם.
"לא חכו רגע" אמרה רוקי. היא חשבה ששניים כאלו לצידם יועילו להם בהחלט. "תישארו. בבקשה" היא אמרה. סטפן ואנדרו הביטו בה וחיכו לתגובת השאר. משאלה לא הגיבו, סטפן שאל, "אנחנו יכולים?"
"התייעצות" קראה טיה. הילדים התאספו במעגל צפוף.
"בלעדיהם עכשיו היינו נאכלים על ידי דוב. חשוב לשמור על לפחות שניים כאלה לצידנו" אמרה רוקי.
"כן אבל את זוכרת מה קרה בהתחלה? הם רצו להרוג אותנו! עם מאריה לא הייתה שם, היינו מתים!" אמרה טיה.
"אני עם רוקי. אני חושבת שהרג מדוב יהיה יותר רציני מהרג משני נערים" אמרה סקיילר.
"לא, הנקודה שלי היא שאי אפשר לבטוח בהם, סקיילר" אמרה טיה משנראה שסקיילר לא הבינה את טענתה.
"למה אי אפשר? אפשר לבטוח בהם בדיוק כמו שאפשר לבטוח במאריה!" אמרה סקיילר.
"מאריה לא ניסתה להרוג אף אחד מאיתנו!" הגנה עליה ויולט.
"זה לא אומר שאפשר לבטוח בה" אמר אית'ן.
"אני חושב שבמאריה אפשר לבטוח. בשניים האחרים קצת פחות. אבל בכל מקרה, מסכנים. הם בישלו לנו ארוחת ערב, בואו נעזור גם להם. זה סך הכל לילה אחד" אמר ניל.
"אלא עם כן הסערה תמשיך" אמר ליאם.
"אפרופו סערה, היא עומדת להתחיל. מה החלטנו?" שאלה טיה.
"לא. זה סיכון גדול מדי." אמר אית'ן. הם הסתובבו חזרה לנערים.
"החלטנו שלא. זה סיכון גדול מדי. מצטערים. תודה על ארוחת הערב" אמרה טיה. הם נראו מאוכזבים קצת, אבל הם הינהנו ורצו ליער.
"אני רוצה להשאר איתכם!" אמרה מאריה בהחלטיות. כולם הסתובבו להביט בה בהפתעה.
"מאריה ההורים שלך בטח דואגים לך" אמר ניל. מאריה הזעיפה את פניה.
"כן ברור. אכפת לה רק שאני יתחתן עם בעל טוב, שאני יהיה עשירה ושאני יגור רחוק מכאן. עם לא הייתה את קת'רין, ואת הבעל, הם לא היו יודעים אפילו עם הייתי בורחת למצרים."
"מאריה לכי הביתה. נפגש איתך מחר" אמרה ויולט.
"אבל–" ניסתה מאריה למחות, אך ויולט תקעה בה מבט כועס. מאריה השפילה את מבטה ואז החלה ללכת לכיוון הטירה שלה. היא הייתה מאוכזבת, אבל עודד אותה שויולט אמרה שהם יפגשו מחר.
הילדים אספו את הדברים שלהם במהירות, כשכמה טיפות נגעו בגופם. הם נכנסו לחדר הקטן וסגרו את החלונות והדלתות. הם ישבו על הריצפה מפני שהיו רטובים ולא רצו להרטיב את המיטה.
בחדר שמתאים לשתי בנות, לא היה נוח להיות עשרה ילדים. בחושך.
"למה אנחנו בחושך בכלל?" שאלה אנג'לה. היא ניסתה למצוא תנוחה נוחה, אך כל פעם ששינתה תנוחה היא שמעה צעקה ממישהו שכנראה פגעה בו.
"כי אין חשמל, דא. אנחנו באמצע שום מקום" אמרה טיה והזיזה את הרגל ובטעות פגעה במישהו.
"חכו רגע" אמרה סקיילר וקמה. היא הלכה בזהירות, מגששת אחרי התיק שלה. לבסוף היא מצאה אותו ופתחה אותו. היא הוציאה מתוכו את השרביט שלה. היא זכרה בדיוק את מה שמיס טיילור אמרה בשיעור הראשון שלהם. היא עצמה עיניים וחשבה על אור, ואז הניפה את המקל. מתוכו פרץ אור כסוף ומסנוור. היא האירה על הילדים שישבו על הריצפה. לאחר כמה שניות האור התגבר כלכך עד שהם לא יכלו להסתכל יותר, והיא כיבתה את זה. היא נאנחה. למה הם חייבים להיות מיוחדים!? זה היה יופי של תחליף לאור, עם זה לא היה מסנוור כלכך.
לפתע האור בחדר נדלק. הילדים היבטו בהפתעה למעלה, ואז למתג. לידו עמד פיטר.
הילדים הסתכלו עליו בבילבול.
"חשבתי שזה רעיון טוב לנסות.. מסתבר שיש לנו פה חשמל! תדליקו את החימום" אמר פיטר בשמחה לאור הגילוי החדש שלו. ויולט ניזכרה באוכל התחוב בבגדיה, והיא הוציאה אותו וחילקה לכולם.
לאחר כשעה בערך, השמיכות התייבשו והחדר היה מחומם דיו.
הילדים התכסו בשמיכות והתכרבלו יחד, כשבחוץ יש רעמים וברקים, וגשם זלעפות.
"בואו נשחק משהו" הציעה אנג'לה.
"כמו מה?" שאלה סקיילר. היא רצתה לשנות תנוחה, אך בגלל שניל הוא זה שישב לשמאלה, היא התביישה.
"אמת או חובה?" הציע ליאם.
"טוב" הסכימו הילדים. "למי יש בקבוק?" שאלה טיה. אף אחד לא ענה. גם הילדים נהנו מהחום, ואף אחד לא רצה לשלוח את ידו החוצה בשביל לסובב את הבקבוק.
"אז בואו נעשה את זה בעל פה. אני אתחיל" אמר ניל והצביע על רוקי שישבה מולו. "אמת או חובה?"
"אמת" אמרה רוקי.
"רוקי זה השם האמיתי שלך?" שאל ניל.
רוקי ניענעה בראשה, "זה רק כינוי. אני שונאת את השם האמיתי שלי. קוראים לי ראקל" ניל גיחך והיא זרקה עליו כרית.
"תורי" אמרה ויולט שישבה לצד רוקי.
"אמת או חובה?" שאל ניל.
"חובה" אמרה ויולט.
"תנשקי אותי" אמר ניל וחייך חיוך שחשף שורת שיניים לבנות ומושלמות. ניל היה יפה, ולויולט לא הייתה שום בעיה לנשק אותו. הבעיה הייתה, שויולט מעולם לא התנשקה. היא לא ידעה מה לעשות. היא פחדה שהיא תעשה משהו נוראי, כמו לנשוך לו את השפה, או משהו כזה.
"ממה את מפחדת? אני לא נושך" גיחך ניל. ויולט קמה בזהירות ממקומה וניגשה למיטה הנגדית לזאת שישבה עליה קודם לכן. היא היססה, ולבסוף החליטה לנשק אותו בעמידה. היא חששה שאם היא תשב עליו זה יראה מוזר מדי.
ניל לא הובך מהעניין בכלל, אלא הוא אפילו נהנה מתשומת הלב שרחש.
הוא נאנח כשויולט נעמדה מולו, ונאלצה להתכופף בכדי להגיע אליו. היא הסמיקה והוא תפס במותניה והושיב אותה עליו. היא בלעה את רוקה ואז לחשה, "אני מעולם לא התנשקתי.."
"אני יודע" הוא אמר ונישק את שפתיה ברכות. אפשר להגיד על ניל הרבה דברים רעים, אך הוא מנשק מעולה. הוא היה מנוסה וידע בדיוק מה לעשות. הוא כיוון את ידיה של ויולט לעבר עורפו, ואז כרך את ידיו בעדינות סביב מותניה והצמיד אותה אליו.
הילדים הסתכלו עליהם, וחיכו שיגמרו כבר את הנשיקה. ליאם גילגל את עיניו. הוא ידע שניל מסוגל להמיס כל אחת בנשיקתו, ושהן מתאהבות בו לגמרי אחרי זה.
ויולט נהנתה מהמגע עם שיערו הבלונדיני, והיד שלו שליטפה את גבה בעדינות, ומהשפתיים שלהם הזזות יחד בתיאום מושלם. לבסוף היא התנתקה ממנו, מתנשמת.
"וואו" היא אמרה. המחשבות היחידות שלה היו 'ניל. מנשק. מושלם.' היא לא יכלה לעזוב את ההרגשה שזה עורר בה.
ניל הביט בתגובתה בחיוך. הוא ידע שהוא מנשק טוב, והוא אהב את הפרצוף של הבנות אחרי שהוא מנשק אותן ככה. הן נראו שקועות בחלומות.