כעת אני לבד

כשאני רואה בטלוויזיה, קוראת בעיתון או שומעת ברדיו על עוד נער שנהרג בתאונה, על עוד נערה שנספתה בפיגוע, אני תוהה מה היה קורה אילו אני הייתי במקומו, אילו אני הייתי במקומה. אילו אני הייתי זו שנהרגה בתאונה, אילו תמונתי הייתה מתנוססת בעיתון, כשמתחתיה כתוב ז"ל.
ומה היה קורה אילו הם לא היו נעלמים? הם היו יכולים לסיים את התיכון, לקבל תעודה, ללכת לאוניברסיטה או לצבא. אבל כל אלה לא קרו, כל אלה לא התרחשו. מה שקרה במקום היה עוד אבדה, עוד אכזבה. עוד דמעות ועוד צער. עוד אדם שנעלם לחשיכה האופפת את העולם.
ואז אני נזכרת. זיכרון עמום, של נער. נער בלונדיני כחול עיניים, שחיוך עדין נח על פניו. הוא יושב מולי, ומדבר. הוא צוחק, מחייך אליי חיוך אמיתי, אמיתי ואוהב.
ואז, בדיוק ברגע שהוא מתקרב אליי, התמונה מתחלפת. אני יושבת לידו, כשהוא שוכב במיטה בבית החולים. עיניו נשארות פקוחות בקושי, אבל החיוך העדין עדיין על פניו. אני מלטפת את שיערו קלות, והוא נוגע בידי. אני מביטה בו, אבל הוא לא זז. הוא לא ממצמץ, חזו לא עולה ויורד. אפילו לא בקושי. הדמעות מופיעות בעיניי, ואז, בדיוק רגע לפני שהדמעות פורצות בשטף, התמונה מתחלפת שוב.
זו התמונה האחרונה, הזיכרון הכואב ביותר. אותו אני זוכרת בבירור, ואני יודעת שלעולם לא אוכל לשכוח.
אני ועוד כמה אנשים, ביניהם משפחתו וחבריו, עומדים דוממים כשהרב מקריא את המשפטים שמקריאים בכל הלוויה. ואז קוראים לי לבמה הקטנה אך מושקעת ויפה, המזכירה אותו כל כך.
אני עולה בצעדים איטיים, ונעמדת במרכז הבמה. אני מוציאה מכיסי דף, ומתחילה להקריא בקול רועד.

"אתה אהוב, ואתה אינך.
כעת אני לבד, איבדתי אותך.
עכשיו השמש יותר לא תצא,
אבל אתה תישאר תמיד בלב.

"אתה הלכת, והשארת אותנו כאן.
אבל תדע לך שלעולם, לעולם נזכור אותך.
האהבה אינה נעלמת, גם לאחר המוות.
גם אם אתה לא כאן, אתה נשאר, עמוק בתוך האפלה.

"היית אדם מדהים, גם אם אינך יודעת זאת.
אך כעת אין באפשרותך לדעת, כי אתה אינך עוד.
השמיים כעת כה מעוננים, אין לתאר
אתה השארת לנו חלל ריק עמוק בתוך הלב.

"אני יודעת שכעת הינך מאושר שם למעלה,
צופה בנו ודמעות עולות בעיניך.
כשהגשם מתחיל לטפטף אני נזכרת בך,
והזיכרון שלך שמח ומאושר נשאר לעד.

"אבל אתה אינך עוד, וזה רק זיכרון
אתה לא תשמע אותי עוד, זה בגדר חלום
עכשיו השמיים יישארו מעוננים,
והגשם ירד לעולמים, אצלי בפנים.

"אתה אהוב ואתה אינך.
כעת אני לבד, איבדתי אותך.
עכשיו השמש יותר לא תצא,
אבל אתה תישאר תמיד בלב."

אני יורדת מהבמה בצעדים איטיים, וכשאני חוזרת למקומי הדמעות כבר פורצות. הרב חוזר לבמה וממשיך את דבריו, אבל אני לא מקשיבה לו יותר. אני מסיטה את מבטי מהבמה, ואז הזיכרון מתפוגג.
אני חוזרת למציאות. אני יושבת על הכיסא שבחדרי כשהדלת סגורה. אני מהרהרת בו כל כך הרבה, אני פשוט לא מצליחה לשכוח אותו. אני לא מבינה למה זה היה צריך לקרות. ואז אני נזכרת בכל הכתבות בעיתון ובחדשות, כשמספרים על מי שנהרג, על מי שנספתה. ואז אני מבינה שאני לא היחידה שלה זה קרה, יש עוד הרבה, בכל הארץ וכנראה גם בכל העולם.
אך זה אינו משנה את ההרגשה שכעת אני לבד.