החיים החדשים של זואי- פרק 11

מתחת לתמונה היה מן שעון דיגיטלי צהוב. על השעון היה כתוב:
09:15:22 והמספרים כל הזמן המשיכו לרדת.
עיניי התרחבו באימה.
זה לא… זה כן….
זה סופר את הזמן שנותר לברק..
לחיות.
………………………………………………………………
לא יכולתי להוריד את עיניי מהשעון הקטלני.
09:15:15
09:15:14….
תמונתו של ברק לא יצאה מראשי. שערו השחור כפחם איבד את ברקו ונעשה עייף, עיניו הירוקות שתמיד גרמו לי לחייך – העלו על עיניי דמעות כשראיתי כמה הם שבורות ומיואשות הם.
הוא יודע שהוריו לא יגיעו לחלץ אותו כמוני. הוא יודע שאין לו דרך לצאת משם.
זה לא מגיע לו.
הוא צריך להיות חופשי, ויותר חשוב-
חי.
דמעות זעירות ומבריקות התגבשו על קצה עיניי וגלשו בעדינות על לחיי. השפלתי את ראשי ואפשרתי לדמעות לרדת. חשבתי על חיוכו הכנה והמאושר של ברק, חשבתי… חשבתי על עיניו. על עיניו שסיפרו הכל.
חשבתי על זה שאני הולכת לאבד אותו.
דפיקה קלה נשמעה בדלת חדרי הלבנה. מתוך החשיכה נכנסה אמי בבהלה, אך ניצוץ קטן של הקלה נראה בעיניה.
"זואי, את בסדר חמודה?" קולה היה נעים ומנחם. כמה שכחתי כמה התגעגעתי לקול הזה…
מחיתי בזהירות את דמעותיי.
"זה….זה…" קולי היה רועד ולא הצלחתי להוציא משפט אחד מפי. דמעות ייאוש וכאב ירדו מעיניי ללא הפסק.
אמא הסתכלה עליי ברחמים. היא התיישבה על מיטתי ונתנה לי להתפרק עליה.
"אני יודעת.. אני יודעת.. אני מצטערת שכל זה קרה.. אני יודעת מה עברת שם.." היא ליטפה את שיערי החום ולחשה את המילים אל תוך אוזני.
היא לא הבינה בכלל.
"אבל.. זה ל-"
"תלכי לישון. הכל יהיה בסדר. בקרוב." עיניה פזלו לכיוון המחשב. לכיוון תמונתו של ברק. פניה נהפכו לקרות ועצובות.
הייאוש עמד בקצה גרוני. התאפקתי לא להוציא אותו החוצה. נשמתי עמוק ועצמתי את עיניי.
אמא רק הסתכלה עליי. פקחתי את עיניי והנהנתי.
היא חייכה אליי. "לילה טוב, זואי." היא התקרבה על דלת חדרי ופתחה אותה.
"אני אוהבת אותך…" היא לחשה שנייה לפני שהדלת נסגרה בעדינות.
היא מסתירה ממני משהו… אני יודעת…
בהיתי בדלת חדרי הסגורה כמו רגעים, ואז חזרתי להביט בברק האומלל.
לא אכפת לי עכשיו.
הוא חשוב לי.
"אני הולכת למצוא אותך. אני לא אתן לו…." לחשתי לעצמי.
"גם אם החיים שלי תלויים בזה…"
……………………………………………………………………..
הצעקות הרגילות שלו נשמעו כרגיל מהקומה למעלה.
תמיד ידעתי שהיום הזה יגיע. תמיד ידעתי שאני אמות במקום הזה.
במקום החשוך והנורא הזה…
כל גופי כאב. ידיי ורגלי סומנו בצלקות טריות וישנות, חבורות קטנות ושריטות אדומות על פניי מסמנות לי את הימים הארוכים וחסרי הטעם שאני חי כאן.
כל תנועה הכי קטנה גרמה לי לרצות לצרוח מכאב.
אבל.. אני לא מסוגל…
הוא יפגע בה… הוא אמר לי את זה.
"…היא לא תעשה את זה ואת תדאגי לזה, שמעת?!" קולו התחזק יותר ויותר וצעדיו העבירו בגופי צמרמורת.
"אם היא תתקרב אליו.. אני אהרוג את שניהם! ואני אדאג שהיא זו שתמות ראשונה!"
גררתי את עצמי באטיות ובפחד אל קצה התא, עד שגבי נחבט בזהירות בקיר.
הוא התקרב אליי במבטו ברצחני. הטלפון כבר היה מנותק והתאכסן בתוך כיסו.
הוא פתח את התא והתקרב אליי.
"אתה עושה לי לא מעט צרות, הא ילד?" הוא תפס בחולצתי והרים אותי באוויר.
"למה אתה לא עושה את זה?" שאלתי בקול חנוק.
"מה?" הוא שאל. כאילו הוא לא הבין.
"גומר עם זה…"
הוא רק חייך, כאילו רצה שאגיד את זה. "כי כל עוד אתה חי, אני יכול לקבל עוד כסף…"
הוא הוריד אותי והצמיד אותי לקיר כשהוא מחזיק בגרוני.
"הילדה מתכננת להציל אותך. אז רק שיהיה לך ברור…" הוא לחץ על גרוני.
"ז-ז-זואי?" לחשתי בקול חנוק.
"אם היא תעז להיכנס לכאן ולנסות להציל אותך… היא תקבל את הכדור הראשון"