ואני נופלת, שוב.
וזה רק מחמיר. הרגש הזה שאוכל את בטני מבפנים, רגש שורף שמכאיב לי. זה מכאיב לי, אני לא אוהבת כאב. אני לא רוצה את הכאב הזה, הוא מעצבן אותי. אני שונאת את התחושה הזו, היא כל הזמן חוזרת ושבה לתחושותיי, וזה חונק. חונק כמו נחש המתלפף סביב צווארי, אט-אט גורם לי לעצור את נשמתי. ואני רוצה להיכנס לתוך המנהרה, ולראות את האור. אך אני כבר לא מוצאת אותו. הוא נעלם כליל. ואני כל כך מבולבלת, ומאכזבת את כל העולם.
ומילותיי כבר לא נאמנות, וקולי כבר לא נשמע בחושך העוטף אותי במהירות. אני רוצה לצרוח לתוך הלילה, להתרפות מהאחיזה של הזרועות הגורמות לי לנשום את נשמתי האחרונה.
ומכתב חולף מול עיניי. מכתב של פרידה. אבל פרידה אחרת, לא אמיתית. סתם פרידה. פרידה חסרת משמעות, אשר לא מביעה דבר. מכיוון שזו לא באמת פרידה זה סתם מכתב, עליו מילים אשר לא שוות כלום. ואני לא יודעת למה כתבתי אותו, מכיוון שהמילים כבר לא נאמנות לי.
ואני נופלת, שוב.
תגובות (1)
אני מכירה את ההרגשה הזו, אני יודעת כמה מתסכלת ומגעילה היא…
זה מקסים בצורה עצובה למדיי.
:(