אגדת כנפיים – פרק 1

כשהגעתי לבית הספר שנמצא במרחק שני רחובות מהבית שלי, שמתי לב בנעיצות עיניים מכל פינה, יותר מין הרגיל. השתדלתי להנמיך את עצמי עוד יותר בתקווה שאולי האדמה תבלע אותי הפעם ומיהרתי לכיתה שלי שנמצאה בסוף המסדרון.
כאשר נכנסתי כל הראשים הופנו אליי בבת אחת ושקט הושלך בחלל האוויר, הרגשה לא נעימה בעליל, אך מכיוון שהורגלתי למצבים כגון אלו, התיישבתי בשולחן שלי, האחרון משמאל, והוצאתי את ספר הקריאה מבלי לבחון בשנית את העיניים הנעוצות.
לאחר מספר דקות המורה נכנס לכיתה, ואז הרמתי את עיניי והבנתי את פשר המבטים העודפים של היום המוזר הזה. על הלוח היה תלוי הסיוט של החיים שלי.
שלט ענקי שמזמין את כל מי שמעוניין למסיבת יום ההולדת החמשה עשר שלי. הרגשתי איך החום עולה אל לחיי ומתפשט בכל הפרצוף. השפלתי בחזרה מבט בכעס על ההורים שהחיים היו חייבים להעניק לי. למה לא יכולתי לקבל הורים שמסוגלים לקבל את המגבלה של הילדה שלהם בצורה רגילה, הורים שלא מנסים להתערב בחיי החברה של ביתם שבמילא בקרשים.
המורה אמר מזל טוב חלוש והחל בשיעור. כל היום עבר עליי ללא תקריות מיוחדת, למבטים הייתי רגילה תמיד, אך הפעם זה היה מוגזם, אבל הבלגתי כי כך התרגלתי כל חיי.
כאשר הגעתי הביתה הכעס שבי פעפע ופרץ כל גבולות, הוא הגיע מעבר לכוחות האיפוק שלי ונכנסתי למטבח כרוח סערה. על המקרר היה תלוי פתק יחיד שבו כתוב "אליס המתוקה! אנחנו יודעים שאת כועסת בעקבות תכנוני היום הולדת הלא רצויים שלנו, אבל יבוא זמן ואת תביני. אבא ואני נסענו לכמה ימים כך שהשארנו לך את מסיבת יום ההולדת בלי הורים חטטניים. יש לך אוכל קפוא במקרר. תהני! אמא."
פערתי עיניים בחוסר אמון, מעולם הוריי לא השאירו אותי לבדי בבית, הם אמרו שזה מסוכן מדי כל עוד אני קטנה, יכול להיות שהם רואים בי בוגרת עכשיו? עדיין התקשיתי להאמין. עליתי לחדרי בזמן שהשקט בבית מכה בי מכל פינה. בודדה! גם בביתי שלי, תחושה לא נעימה כלל וכלל. הייתי רגילה לשמחת החיים של ההורים שלי, לשירים הקופצניים הנובעים מהרדיו במטבח, לציורי הקיר העליזים שאבא החליט מדי יומיים לצבוע מחדש. לרעש, למרות שהיינו רק שלושה. עכשיו אני אחת. הרגשתי איך הרגשה כבדה ושחורה משחור זוחלת אט אט לעמקי תודעתי. ניערתי את ראשי בחוזקה, מה קורה לי? זה רק לכמה ימים. אני אתרגל.
השעון האט את מהלכו עד הלילה, בדקתי בקפדנות את כל פתחי הבית, ונעלתי כל חור וחור. עליתי על מיטתי בלב כבד וברוח נכאים. "הלילה הוא המפחיד מכל…" התחלתי בלא רצוני לצטט משפט מן האגדה העתיקה, אגדת כנפיים.
"אך הוא הזמן בו ניתן לעוף גבוה.." הקול היה גברי ועמוק, קפצתי על מיטתי בבהלה נועצת מבטים תמהים בבחור שעמד בחדרי סמוך לחלון הפתוח בחצי חיוך ובחן אותי מכף רגל עד ראש. עיניו האפורות סימרו אותי למקומי בלא יכולת לזוז, בלוריתו הבהירה הבהיקה כאילו היא השמש בעצמה, גובהו היה עצום, לפחות בעיני הגמדה שלי. ומגבו פרצו זוג כנפיים אדירות ולבנות. זוהרן סינוור את עיניי, וכאשר התחלתי להתרגל הבחנתי בחריטים עדינים ומסולסלים הנמשכים מפנים הכנף אל החוץ.
"אני חולמת" הצלחתי לבסוף להוציא מפי.
"אליס היקרה, את לא חולמת. שנים אני עוקב אחרייך, סוף סוף הגיע זמנך" המשפט נשמע לי מוכר משום מה אך עדיין לא העלתי בדעתי את מקורו.
"זמני?" התמיהה על פניי התפשטה כאשר נזכרתי שהסיטואציה מזכירה לי את אגדת כנפיים, כאשר השומר מגיע אל הנערה ועוזר לה להתגלות בפני עצמה ולגלות את כנפיה.
הבחור התהלך הלוך ושוב בחדר, רגע עמד בקצה החדר, רגע לידי, המהירות שבה הוא הילך לא נתפסה בבינתי וזה גרם לי לסחרחורת קלה, התיישבתי על המיטה תופסת את ראשי בשתי ידיי.
"מי אתה?" הוא התיישב לידי תוך שנייה והסתכל אל תוך עיניי, ההרגשה הייתה כאילו הוא חודר אל תוך נשמתי ומנסה למצוא דבר מה.
"את באמת שואלת?" הוא התפלא "לא הכינו אותך?"
"לקראת מה?" שאלתי מתחילה להבין מרגע לרגע שזה אחד מהחלומות המוזרים שלי, הביטחון החל לחזור אליי.
"לקראתי" הוא ענה בפשטות "אני השומר שלך"
למרות שזהו החלום הכי ממשי מכל החלומות שהיו לי עד כה, הייתי בטוחה בכל ליבי שזהו חלום, אז החלטתי לזרום עם המצב, לפחות עד שאני אתעורר.
"אהה.. אגדת כנפיים" מלמלתי ללא התחייבות, האור ניצת בעיניו של השומר והוא נעמד על רגליו.
"עליי להכין אותך לקראת יום ההולדת שלך, עכשיו תישני" הוא פיזר מידו אבקה נוצצת מעל ראשי והרגשתי איך העפעפיים שלי נעצמות באיטיות וכל מחשבה בורחת מראשי אל המרחבים האדירים של השחור.
קרן יחידה וחמימה נכנסה דרך החלון הפתוח וחיממה את עיניי העצומות בחוזקה, פתחתי אותן אט כאשר זכר החלום הלילי מתחיל להתעורר גם הוא בתודעתי.
"סוף סוף התעוררתי מין הטיפשות הזו" אמרתי לעצמי בקול, קמתי מין המיטה ונעמדתי מול המראה מתוך דחף לא רצוני, פערתי את פי בחוסר אמון, למולי ניצבה נערה גבוהה ויפיפייה בעלת תווי פנים כמו שלי, עיניים ירוקות, שפתיים אדומות וחול נוצץ על השיער החיוור והפרוע משינה.
התחלתי לנופף בידיי ורגליי כדי לוודאות שאני לא טועה. אך לא טעיתי, צמחתי פי שניים בלילה האחרון.
או שאני עדיין בחלום, או שאגדת כנפיים מתחילה להתממש.