שובה של אנבת פרק 3

בפרק הקודם:
תאליה ארחה את השולחן כולנו ישבנו לאכול ואז פתאום שאל אותי גרובר:"אז אנבת יש לי רעיון אנחנו נסתובב בעיר איתך ובנתיים את תחליטי עם לבוא יתאנו הוא לא למחנה"
"לא גרובר האמת שיש לי כבר תשובה אני………"

הפרק:
"אני יבוא אתכם אבל רק לזמן קצר לחודש ככה בסדר אני לא הולכת להישאר יותר מזה
רק לראות את אבא שלי כירון והחבר'ה במחנה וכמובן את אמא שלי .
אבל אני צריכה שתבטיחו לי שלא משנה מה עוד יהיה אתם לא קוראים לי לחזור למחנה ברור" כולם יהנהנו תאליה וגרובר קפצו מאושר ורק פרסי נהיה עם מבט חלול בעיניים.
היה לי קשה לראות אותו ככה פגיע אבל לא הבנתי למה הרי אני חוזרת…..,
אהה אני יודעת למה כי אחרי שאני ילך שוב יכאב לו ולא משנה מה אני יעשה בזמן הזה שם ופה תמיד יכאב לו שעזבתי ככה אבל הוא לא ידע את הסיבה האמיתית שעזבתי בגללה,
הוא לא ידע גם שעדין אהבתי אותו כמו שתמיד אהבתי אותו.
אוי אלוהים לפעמים אני יכולה להיות כזאת גועלית כי עד כמה שאני רוצה להיות איתו אני לא יכולה.ואת הסיבה שבגללה לא יוכלנו להיות ביחד לא יכולתי לומר לו.
לפתע תאליה דיברה וקטעה את מחשבותי :”אז תגידי אנבת מתי את יכולה להיות מוכנה עם הכול כי אני בטוחה שיש לך כמה דברים לעשות כמו לסדר את זה שאת לא תיהיה באוניברסיטה שלך.”
"כן את צודקת אני צריכה לדבר עם חברות שלי שיגידו למרצים שהלכתי לבקר קרובי משפחה בניו יורק ואז לא יהיו גם הרבה שאלות ואני צריכה גם להכין מזוודה.”
"ובינתיים שאת תעשי את זה, גרובר אומר:”אנחנו נתקשר לכירון ונגיד לו שהחלטת לבוא.”
כולנו פנינו לעיסוקינו תאליה ופרסי ארזו את דבריהם,גרובר דיבר עם כירון,אני דיברתי עם חברותיי.
באחר הצהריים של אותו יום כולנו היינו מוכנים עם המזוודות הדרכונים והכסף בתוך חצי שעה כבר היינו בשדה התעופה.
עלינו לטיסה שלנו לניו יורק חצי מזמן הטיסה ישנו בחצי השני דיברנו גרובר ותאליה סיפרו לי על הדברים שהפסדתי המחנה אבל אני כל הזמן הסתכלתי על פרסי שבדרך כלל נסיעה בטיסה אצלו היא עינוי כי בכל רגע זאוס אל השמיים האבא של תאליה יכול לשלוח ברק ולהפיל את כל המטוס אבל הוא לא יעשה את זה כשתאליה באותו המטוס לכן עכשיו הוא רק ישן בנוחיות וקמט קטן של דאגה .
אוי אני לא יודעת למה אני מבחינה אפילו בדברים הכי קטנים שיש בו אולי פשוט בגלל שאני כול כך אוהבת אותו.
לאחר שעה נחתנו כבר בניו יורק.
הזמנו מונית למחנה עברו עשרים דקות עד שהגענו לשם.
כאשר הגענו הופתעתי לראות עד כמה שכלום לא ישתנה איך שהכל נשאר אותו דברכמו שהיה שעזבתי.
נכנסו למחנה וראיתי כמה עשרות ילדים קטנים כנראה חצויים חדשים.
כמה חצויים זיהו אותי ובאוו אליי לברך אותי על זה שחזרתי למחנה.
פתאום התחילו מיליון שאלות לבוא אליי מכול הילדים למה עזבתי?,למה לא כתבתי לאף אחד?,איך נראתה הארץ? לא ידעתי איך לענות על כול השאלות האלה ואז לפתע שמעתי קול מוכר אומר:”אולי תעזבו את אנבת ותנו לה קודם כול להתאקלם ואחר כך היא תענה על כול השאלות שלכם .
הסתובבתי אחורה כדי לבדוק שלא טעיתי לא טעיתי זה היה……..