outsiders-פרק 2 (נכתב עם scary_darkness)

~נק' מבט אֶמי (הקודמת הייתה של לני, שסקארי דארקנס כתבה)~

בבית היתומים גילברטה יש ילדים מכמה קבוצות. הבריונים, שהם בעצם המקובלים, ששולטים בשאר. יש את אלה שהם בשביל עצמם בלבד, מתנהגים כמו זאב בודד שנותר ללא להקתו אשר עדיין צריך לשרוד. ויש את הלא מקובלים, שסופגים את הזעם של השאר.
אני, כנראה היחידה שלא שייכת לאף אחת מהקבוצות.
מעולם לא אהבתי להיות בקרבתם של אנשים רבים. אני מעדיפה לשבת בצד ולצייר. בגלל שאני תמיד עושה את זה, עם הזמן הפסיקו לשים לב שאני שם. הפכתי להיות בלתי נראת. לא באמת, כמובן.
לפעמים אני תוהה איך זה להיות בלתי נראה. רוחות בלתי נראות, לא? אבל רוחות לא קיימות.
בזמן שכולם עבדו, המטפלות כמו תמיד שכחו ממני, לכן נותרתי ללא עבודה, שוב. המטפלת היחידה שבדרך כלל מבחינה בי ודואגת לי היא דלמי, אבל היא אף פעם לא אומרת לילדים לעבוד. לשאר המטפלות פשוט לא אכפת. אבל בעצם, טוב שכך. שאר המטפלות די מפחידות.
במקום לשבת כך סתם, יצאתי החוצה, מחזיקה בידי עפרון ודף נייר קרוע, והחלטתי לצייר את הנוף הנשקף מבית היתומים. אני מוכרחה להגיד שהעפרון העפור מתאים לציור כזה בצורה מושלמת. מסביב לבית היתומים הכל אפור, ישן ומדכא כל כך. הגדרות אשר מגדירות את שטח בית היתומים חלודות וחורקות. הילדים לובשים בגדים דהויים בצבעים דומים כל כך, עד שכמעט ואי אפשר להבחין בהבדל.
התחלתי לצייר. התרכזתי במקום בו עבדו חמישה בנים ובת אחת, אדמונית. כך המשכתי לצייר עד שלבסוף הבת בעטה באחד הבנים והלכה, מה שהרס לי את הציור, כי ניסיתי לצייר בדיוק את מה שאני רואה.
"נו טוב, ננסה להמשיך מהדמיון." מלמלתי.

~נק' מבט X*~
בית היתומים הזה כל כך נמאס עלי. אני תקוע כאן כבר כל הרבה שנים…
אבל אני לא יכול לצאת ממנו.
אני תוהה אם אי פעם אוכל.
כולם במקום הזה מתעלמים ממני. ואני מבין למה. אבל אני לא יכול לספר, בנתיים.

טיילתי ברחבי בית היתומים כשראיתי ילדה יושבת בצד ומציירת. נראה שאף אחד גם לא ממש שם לב אליה. ניגשתי אליה.
"מה את מציירת?"