׳אף אחת לא תתפוס את המקום שלי בלב שלך׳-פרק 1- חדש !

פרק 1!!!-
הנחתי את השייק על השולחן הקטן שברכבת, והסתכלתי דרך החלון על העיר שלי. שלוש שנים כמעט עברו.. שום דבר לא השתנה. לפחות לא מבחינת העיר.
זה כזה מוזר לחזור, כל הגוף שלי רועד.
טוב דניאל, כמו שלימדו אותך שלוש שנים כל בוקר וערב, הכל יהיה בסדר בסוף.
ירדתי מהרכבת, נזהרת לא ליפול מהחמש עשרה סנטימטר עקב שלי. הסתכלתי בפלאפון הריק מאנשי קשר, חוץ מהמספר של אמא. לא רציתי קשר למקום הזה.. כמו שהמקום הזה לא רצה קשר אליי.

״דני!״ שמעתי את הקול של אמא כשנכנסתי דרך השער הזהוב והגדול של הבית שלנו. עזבתי את המזוודה ורצתי אליה. החיבוק הזה.. חיכיתי לו שלוש שנים קשות וארוכות
״אמא״ מלמלתי וחיבקתי אותה חזק. כמה זמן לא אמרתי את המילה הזאת
״כמה שאת יפה״ היא אמרה בבכי וליטפה את פניי ואת שיערי. אחת העובדות התקדמה לעברנו ולקחה את המזוודה
״אני אשים אותה בחדר שלה גברת פלג?״ היא שאלה.
״כן״ אמ אמרה, וחזרה אליי.
״הסתפרת״ היא אמרה וליטפה את הגלים הברונטיים בשיער שלי.
״נמאס לי משיער ארוך״ אמרתי, הדמעות עמדו לצאת.
״יפה לך ככה״ היא אמרה, כמעט בחיוך. חיבקתי אותה שוב.
״אני מצטערת, על הכל״ לחשתי בבכי.
״זה.. זה בסדר״ היא אמרה.

אמא הסיעה אותי בבוקר לבית ספר. רישיון אין לי, ולא יהיה לי עד גיל 18.
״אני לא הולכת היום לעבודה״ היא אמרה שנעצרנו מול הבית ספר.
״אז אני אבוא לקחת אותך כשתסיימי״ היא אמרה. היא עדיין לא סומכת עליי, היא אף פעם לא תסמוך.
״אוקיי״ אמרתי והנחתי על ידי את התיק.
״דניאל, תשתדלי לא לעשות שטויות״ היא אמרה בשקט. הנהנתי ויצאתי מהאוטו.

עמדתי מול הכניסה, מסתכלת על הבית ספר הזה, שעשיתי בו כל כך הרבה טעויות.
״פאק, אני מאחרת״ מלמלתי כשראיתי שעברו עשר דקות מהשיעור הראשון, ואף תלמיד לא היה בחוץ. נכנסתי, השומר הסתכל עליי בתדהמה. התקדמתי לי״ב 2.
עמדתי מול הכיתה, ודפקתי בדלת.
״כן!״ שמעתי את הקול של סיגל, מורה שלא חיבבה אותי יותר מדי. פתחתי את הדלת.
״סליחה על האיחור״ אמרתי ונכנסתי לכיתה. כולם קפאו במקום.
״ד.. דניאל״ סיגל מלמלה.
״שבי״ היא מלמלה. התקדמתי לפינה, לשולחן שנשאר בלי אף תלמיד, והתיישבתי. הייתה דממה.
״טוב.. זאת הפתעה לתחילת השנה האחרונה״ היא מלמלה, והתחילה ללמד. עוד פעם המבטים והלחשושים שתמיד אהבתי, חשבתי שכולם מקנאים בי. אני פשוט שונאת את איך שהתנהגתי, שונאת את המקום הזה.
ברגע שהשיעור האחרון נגמר העפתי את התיק על היד הימנית ואת הספרים ביד שמאל וברחתי מהבית ספר. לא צריכה אף אחד מהעבר שלי שיבוא אליי עכשיו, אני צריכה שבוע שבועיים של שקט, של התאקלמות.
״דני?״ שמעתי מהפינה את הקול של עמית. זה מה שחסר לי עכשיו. הסתכלתי הצידה. הוא ישב שם עם כל ה׳אלה׳, שעם רובם שכבתי. כל אחד שם בחן אותי, שיפסיקו כבר!
״מה את עושה פה?״ הוא שאל ורץ אליי. התעלמתי ויצאתי מהבית ספר.