הרגע הזה של החיוך העצוב

חחח בבקשה

הכתיבה פה בהחלט מדהימה. נהנתי לקרוא (רק שהייתי שמה את זה בסיפורים קצרים ולא בשירים…)

זה באמת מאוד יפה…. ♥
כדאי לשניכם לכתוב עוד ביחד!

טוב, עכשיו לביקורת האמתית.
התיאור "חיוך עצוב" ממש עובד משום מה וזה נשמע מתאים. אני די מזדהה עם השיר, ככה שאני לא יכול שלא לאהוב אותו (מה גם שהוא טוב בפני עצמו).
תמשיך לשאוף לשלמות בכתיבה :)
נ.ב. זה יום שישי, אז כמו תמיד, אני לא כול-כך בפוקוס… היי, פיית השיניים! אני חייב ללכת…

כתוב יפה, בתיאורים נחמדים.
שירה טרגית כיאה וכיאות למישהו עם נטיות התאבדות לא ברורות.

שביד
נ.ב. אין לי נב, סתם רציתי לשים

אני גאה בך כל כך סטיבן!
זה כל כך יפה! ויש בזה רגש, אני ממש לא רגילה לראות אצלך רגש!
(תסלח לי על היותר מידי סימני קריאה, אבל אני ממש התרגשתי)
אני מודה לך על התודה שאמרתי לי, אני מסמיקה פה.
אוקיי, עכשיו הביקורת הרצינית.

קודם כל- באמת, כל הכבוד על הרגש, ממש הרגשתי בפנים את הפעמים שחייכתי את החיוך העצוב הזה.
ואני חייבת להגיד שאתה כותב מצויין עם רגש (שזה לא מה שאפשר להגיד על הרבה אנשים) לפי דעתי יותר טוב משאתה כותב בלי.
אז סטיבן, ישר כוח. גאה בך.

יש לך תסמינים של מאותגר אינטלקטואלית (בכוונה טובה, חסרים לך דברים להעסיק בהם את עצמך), ובדרך כלל אנשים כאלה לא עוברים את גיל השלושים בלי להפוך לפרופסורים/פילוסופים/או להתאבד (אותו הדבר!). המלצה שלי, נסה לכתוב סיפור שאינו אובדני/פילוסופי להחריד, אלא חייכני ומגוחך ברמה שתאתגר את המוח שלך, זה מה שאני עושה כשאני מדבר עם אחי הקטן (אתה יכול לעשות את זה עם אחיך, סטיבן. לא שאני אומר שהוא טיפש, אבל…).
מקווה שזה יעזור לך לדכא את היצר ההתאבדות שלך (שלכל האתר ברור שיש לך, בגלל הסיפורים שאתה כותב), וישאיר אותך בחיים עוד כמה ימים.

בכבוד רב,
שביד

אני לא מסכימה.
אנשים יצירתיים אנשים שיש להם את יצר ההתאבדות.
אני מניחה שאפשר להגיד שיש לי יצר התאבדות, למרות שאני לא רואה את זה כך, אבל אני לא אתאבד.
חוץ מזה, לסטיבן אין כמעט סיפורים דיכאוניים, רוב הסיפורים שלו הם מדע בדיוני או מאמרים מסויימים.

עכשיו אני משועשע מהביטוי "יצר התאבדות". תחשבו על זה; אתה נוצרת בשביל להרוג את עצמך. או לפחות יש לך רצון כזה, שזה סותר את ההגיון של היצורים החיים.

זה לא כזה משעשע אם בסופו של דבר כולם חיים כדי למות, גם אם יש להם את יצר ההתאבדות וגם אם לא.

דיברתי על הביטוי, לא על הדבר עצמו.

החיים הם דבר מסוכן, מתים מזה.
אני לא בא להגיד שכל הסיפורים שלו דיכאוניים, אבל בזמן האחרון הם בעיקר כאלה.

וואו זה כל כך יפה אהבתי את הכתיבה שלך מאוד ,
הביקורת היא : שיר יפה מאוד מאוד , כיפי לקריאה , יש בו משהו עמוק .
אתה כותב מאוד יפה מדרגת לחמש

רגע רגע! היתכן?!
יכול להיות שלסטיבן יש רגשות?!
ועכשיו ברצינות:
זה קטע מאוד מעניין שכתוב בצורה מצוינת, אני מסכימה שכדאי להעביר אותו לז'אנר סיפורים קצרים.

זה קטע עם רגש. אני אוהבת לקרוא קטעים עם רגש.
היה מאוד כיף לקרוא את זה. רואים שהשקעת בקטע הזה ובררת את המילים.
למרות שלא הבנתי כ"כ איך החיוך העצוב קשור.
הרי אם אדם מתאבד, והסוף שלו זה לא התחלה,והכול (אבל הכול) נהרס, אז למה חיוך עצוב? אם היית כותב 'הרגע של השתיקה', נגיד, הייתי מבינה את זה טוב יותר.
אני גם חושבת שזה צריך להיות בסיפורים קצרים ולא בשירים, מכיוון שאין לזה שום קשר לשירים. זה לא מתחרז, זה גם לא בנוי בצורה של שיר (שורות קצרות ובתים).
לפי מה שהבנתי, הרגע של החיוך העצוב (כשהכול בעצם נגמר, רגע לפני שמתים), זה הרגע שבו מבינים את כל התובנות שתמיד רצית להבין. את כל התובנות שללא המוות לא היית מגיע אליהן. את כל התובנות שבלי המקרים שגם קרו בחייך לא היית מבין.
לדעתי חיוך עצוב זה כמו עצב ושמחה יחד. כי חיוך זה שמח. עצוב – עצוב. וחיוך עצוב – שמח עצוב.
לדעתי מחייכים חיוך עצוב כשלא יודעים אם לבכות או לצחוק. אז מסתפקים בחיוך הקטן שהוא גם זה וגם זה, ובאותו הזמן לא זה ולא זה.
אז לסיכום: סיפור קצר, מעניין עם רגש והוא מאוד עמוק. היו כמה דברים שלא כ"כ התסדרו לי (וכבר ציינתי אותם), אבל בכללי מאוד-מאוד אהבתי.

וואו זה כל כך נכון
אתה כותב ממש מדהים

אני רואה חיוך עצוב כהרגע בו אתה בוחר להשלים עם העובדה שהעולם פשוט דפוק, כמו השלמה עם הנורא בלי להילחם יותר.
נהניתי מהקטע תיאורים נהדרים וסחפת אותי.