הנערה עם שלושת הצבעים בשיער

צעדתי לעבר הים.
המים הגועשים הרטיבו את נעליי, וכבר לא נראה שאפשר לעשות בהם עוד שימוש, חלצתי אותם.
החומר הרטוב הגיע עד שוקיי, כבר ונראה שהם מתקרבים לברכיי, לא התנגדתי, להפך. ככל שקרבו אליי המי, גם אני קרבתי אליהם. ההרגשה הייתה משכרת. לאבד את כוחותיי, לחזור לאנושות. לא להיות יותר יצור קסום, מקולל.
משהו בים הזה לא היה בסדר. במקום בו יש חול צמחו עצים, והיה יער, וכשרגליי נגעו בקרקעית, נדמה כאילו יש שם דשא. זה היה הים הפורח, הים הצמחי. כשהמים הגיעו כבר לבטני עצרתי. כעת, גיליתי שהשערותיי היו נכונות. מן הדשא שבקרקעית יצאו עצים, ופרחים ססגוניים. 'מוזר שלא ראיתי זאת מהחוף' חשבתי, טוב, אולי זה בהשפעת וויתור הכוחות..
בגדיי נרטבו, ונדבקו לעורי, המגע לא היה נעים, אבל זה היה שווה את זה.
לפתע צעק קול מאחוריי "הי, אתה! צא מהמים, ילד, מה אתה חושב שאתה עושה?"
מוזר שהאיש לא שם לב לשערי הירוק-סגול-כתום, אולי כבר נעלם הצבע. אולי הכוחות כבר נאבדו.
'אין זמן לחשוב!' אמרתי לעצמי.
קפצתי, הטבעתי את ראשי במים.
וויתרתי על כוחותיי,
הנערה המיוחדת מכפר הים הפורח, הנערה המכושפת, הנערה עם שלושת הצבעים בשיער.
הנערה שאיבדה את כוחותייה,
אני הנערה ההיא.
הנערה שמתה.