הזדמנות- פרק 29

מנקודת המבט של עמית:
"אני אוהב אותך" אמר לי גיא. הרמתי את מבטי אליו וכאב חד היה לי בלב, כאב בלתי נסבל. הוא אומר לי את המילים האלה, מילים שאני כבר רגילה לשמוע בתקופה האחרונה מבנאדם אחר, אבל שהטון בו אומר גיא את הדברים האלה שונה לחלוטין. לא יכולתי להקשיב אחרי זה. המילים שלו הדהדו לי בראש, שיגעו לי את המחשבות. הרגשתי את הדמעות מגיעות אליי, חונקות את הגרון ומגיעות אל העיניים. אספתי את הדברים שלי, אני לא צריכה שגיא יראה אותי בוכה. התחלתי לקום וללכת, אבל אז הוא קרא לי להסתובב אליו. הוא ביקש חיבוק וזה לא משהו שהיה לי קשה לתת לו, אבל אז הוא נתן לי נשיקה בכתף ונשיקה על הראש. הדמעות כבר הגיעו אבל עדיין הייתי בתוך החיבוק שלו. השתחררתי ממנו ולא יכולתי להסתכל עליו. החיבוק שלו גרם לי להרגיש אחרת. זה לא קורה לי..
אחרי שהוא ניגב את הדמעות שלי עם האגודלים שלו הסתכלתי עליו והרגשתי רע עם עצמי. אני נמצאת במערכת יחסים ובנאדם אחר רוצה אותי, רוצה אותי כמו שהוא לא רצה אף אחת בחיים. זו הפעם הראשונה והשיחה היחידה שבאמת האמנתי בה למה שגיא אמר לי, אבל מה.. אני פשוט יכולה להמשיך ככה? לשתוק ולא להגיב? להגיד לו שאני אוהבת בנאדם אחר?- זה לא שאני לא אוהבת את נועם, זה ממש לא זה, נועם הוא חבר שלי, מי שגורם לי להיות מאושרת ומי שאני מרגישה איתו הכי טוב בעולם. וגיא.. גיא הזיז אצלי משהו בתוך הלב, משהו דומה למה שנועם הזיז. אי אפשר לרצות שני אנשים בבת אחת.
הלכתי מהר אחרי שהוא נתן לי ללכת והתקדמתי לשירותים. רציתי לשטוף פנים ולשטוף את כל המחשבות שלי מהיום הזה. לא זכרתי מה אני אמורה ללמוד או מה אני צריכה לעשות. נכנסתי לשירותים ווידאתי שאין אף אחת. התפרקתי בבכי. נכנסתי לתא ופשוט התפרקתי מבכי, נתתי לדמעות לזלוג מעצמן.
יצאתי משער בית הספר כי אמרתי לשומרת שאני חולה, היא לא שאלה יותר מידי. באמת נראיתי על הפנים. לא הודעתי לא לאלון, לא לנועם, לא לאף אחד. הדברים של גיא ערערו אותי לגמרי. הבעיה היא שלא היה לי לאן ללכת- אם אני אלך הביתה אני אראה אותו הרוס וגם זה ישבור אותי. פשוט התחלתי ללכת. לא ידעתי לאן אני הולכת אבל הלכתי וחשבתי. הקשבתי לרעש של הרחוב,
הטלפון שלי צלצל בזמן ההליכה. 'אמיר' הופיע על הצג. עם כל הדרמות שקורות לי בחיים אני באמת לא מקדישה זמן לעבודה שלנו. עניתי לו כי אני לא יכולה באמת לסנן בנאדם.
"הלו" אמרתי לו.
"מה קורה עמית?" הוא שאל אותי.
"טוב, מה נשמע?".
"הכל בסדר?" הוא שאל. נו מה ישר שמים לב?
"כן הכל בסדר" אמרתי לו.
"חכי שנייה" הוא אמר. שמעתי שהרעש ששמעתי קודם מתרחק, כנראה הוא הלך למקום שקט יותר.
"לא הכל בסדר, מה קורה? איפה את?".
"אני לא יודעת" אמרתי לו.
"מה זאת אומרת?" הוא שאל.
"אני לא יודעת איפה אני, אני באיזה רחוב".
"איזה רחוב?" הוא שאל. איזה ניג'ס.
"רגע.." נאנחתי והלכתי בקצב קצת יותר מהיר לכיוון השלט של תחילת הרחוב, "שקד" אמרתי.
"מה את עושה ברחוב שקד?" הוא שאל.
"הולכת.. אמיר די עם החקירה".
"תשבי על הספסל שיש בסוף רחוב שקד, אני מגיע עוד כמה דקות".
"אתה לא" קבעתי, "ואיך אתה יודע שיש שם ספסל?".
"אני הרבה שם עזבי, לשבת ולא לזוז".
"אמיר!" אמרתי בכעס, "אתה לא בא ולא כלום, אני לא רוצה לראות עכשיו אף אחד אתה לא מבין שלא טוב לי? אתה לא מבין שאין לי כוח לכלום? אתה לא מבין שרק להיפגש עם עוד בנאדם יכול להזיק לי?! מה יעזור לך להבין שאני לא במצב רוח?!" צעקתי עליו והרגשתי את הדמעות זולגות על הפנים.
"עמית תנשמי עמוק.." הוא ניסה להרגיע.
"לא רוצה לנשום עמוק! לא רוצה כלום, תעזוב אותי" אמרתי ישר.
"אם לא הייתי מכבד אותך הייתי עכשיו מנתק לך בפרצוף, אבל יש לי קצת כבוד אלייך. עמית תירגעי בבקשה" הוא אמר לי. הבבקשה שלו הרגה אותי, הזכירה לי את הבבקשה של גיא.
"אמיר בבקשה לא, למה לך לראות אותי במצב כל כך שבור?".
"מה עובר עלייך? קרה משהו עם נועם?".
"לא" אמרתי ישר.
"אז מה?.." הוא נאנח.
"אתה לא יכול לתת לי את השקט שלי?" נאנחתי בעצב.
"כשאני שומע אותך ככה לא, אני לא יכול לנטוש".
"אתה לא נוטש.." נאנחתי בשארית כוחותיי, "תן לי להבין מה אני רוצה, תן לי לנשום רגע בשקט, תן לי את הזמן בשביל עצמי".
"אני לא משאיר אותך לבד במצב הזה" הוא אמר לי, "אני לא יכול, זה לא הטבע שלי כאדם, זה לא מה שאני עושה כשאני שומע שמישהו זקוק לתמיכה".
הוא לא יוותר בקלות. נאנחתי והסדרתי את הנשימה. "אני על הספסל" אמרתי לו בקול רגוע.
"מצוין, אני מגיע עוד כמה דקות" הוא אמר לי והשיחה התנתקה.