שתיים זה תמיד ביחד-פרק 2:
שמעתי את הבכי מתחזק מכיוון המדשאה.. התקרבתי לשם וראיתי ילדה שבחיים לא ראיתי בביהס, יושבת שם לבד ובוכה. "מה יש לך?" שאלתי אותה. היא הסתכלה עליי, באה להגיד משהו אבל הבכי גבר על המילים והיא פשוט בכתה עוד יותר. ובאותו רגע לא חשבתי יותר מידי ופשוט חיבקתי אותה. חיבקתי אותה כל כך חזק, הרגשתי שהיא הייתה צריכה את החיבוק הזה כי היא לא שחררה אותי לשנייה. אחרי כמה דקות היא נרגעה. הלכתי להביא לה מים מהקפיטריה וחזרתי אליה. נתתי לה את המים והיא אמרה תודה. אירי כמה דקות של שקט פניתי אליה ואמרתי "אז… את לא רוצה להגיד לי למה בכית?"
היא הסתכלה עליי במבט של למה לי לספר לך? אני לא מכירה אותך.. מי אתה בכלל?
אבל היא פשוט שתקה. פתאום משום מקום חירבנה עלי יונה. "סעמקקקקק מכל המקומות שיש בעולם דווקא עליי היא חירבנה?" צעקתי אמרתי.
הילדה התחילה לצחוק. וואלה.. איזה חיוך יפה יש לה. והגומות עוד יותר.
צחקתי איתה גם והיא נתנה לי טישו מהקופסה שלה שכבר עמדה להיגמר מרוב הבכי שלה ואמרה לי "קח, תנקה."
ניקיתי את עצמי ופתאום התקשרו אליי. ראיתי על הצג דני. וסיננתי. אני יחזור אליה אחכ. הילדה שמה לב כנראה שסיננתי ואמרה "אתה לא חייב לסנן..תענה". עניתי לטלפון ודני אמרה שהיא צריכה אותי דחוף עכשיו הביתה. אמרתי לה שאני בא שתי דקות. חזרתי לילדה ושאלתי אותה "איך זה יכול להיות שאף פעם לא ראיתי אותך?" היא אמרה לי וואלה גם אני לא ראיתי אותך אף פעם פה בסביבה".
"אז הגיע הזמן…" עניתי לה בחיוך. היא חייכה גם.
אמרתי לה שאני צריך לזוז והיא קמה נתנה לי חיבוק, ואמרה בחיוך: "תודה רבה על הדאגה" והלכה.
התחלתי ללכת בדרך לבית שלי
ולא הפסקתי לחשוב על החיוך של הילדה הזאת. ומה גיליתי? שלא שאלתי אותה איך קוראים לה בכלל!!! פאקקק..
נכנסתי הביתה ו…
תגובות (1)
יפה המשךךךך