הסוד של מלסיה -פרק 18

עמדתי במרחק מטר וחצי וצפיתי בחרב הדקה וקטנה מעופפת לה אל צידו השני של החדר. היא נכנסה במדויק אל בין עיניה של בובת הקש שעמדה שם.
מיהרתי ושלפתי את חרבי, מסובב אותה כמה פעמים ורץ אל עבר הבובה. באמצע הדרך התכופפתי,
כאילו שחרב מונפת מעליי, והחדרתי את שלי אל ליבה של הבובה.
אחרי שהיא התנודדה כמה פעמים במקומה –ולבסוף נפלה- נעמדתי במקומי. אני אמנם איני נלחם לרוב, אך תמיד כדאי להיות מוכן, במיוחד כשאתה במעמד גבוה ואנשים מצפים ממך להוות דוגמה.
עברו כבר יומיים מאז ביקורי בחדר המגדל הגבוה, אך לא הפסקתי לחשוב על כך.
ניערתי את בגדיי קלות וחגרתי את חרבי חזרה למותני, והתחלתי לעשות את דרכי אל חדר הכס, שם קרוב למדיי אוכל למצוא את המלך ויליאם והמלכה אמבר. החלטתי לדבר עם אמבר על עניין החדר. אולי אמה סיפרה לה משהו שעבר בדורות לגבי החדר וסודותיו.
תחושה משונה חלפה בי כאשר עברתי דרך מסדרון התמונות. ההרגשה היתה כמו עיניים שצופות בי, כל הדרך עד כניסתי.
השומרים שעמדו מחוץ לדלתות הכס הביטו בי. לקח להם שנייה בדיוק לזהות אותי. אני מנחש שזה בגלל משקפיי ושערי הפרוע מעט.
"מצטערים," מלמלו בשקט בעודי נכנס פנימה. כל פעם מחדש שטיחי הקיר הענקיים מפליאים אותי. הערצתי את הדרך שבה הם תיעדו והעבירו את כל סיפורם של הממלכה, מראשית תחילתה ועד להווה.
"גש הלום, סיאל נערי," קרא לי המלך. עשיתי כבקשתו וכרעתי בדרך. "מלכי," אמרתי בראש מושפל. יכולתי להרגיש בחיוכו על עורפי. "אמרתי לך שאינך צריך לנהוג בגינונים אלו, בני, הרם ראשך."
הרמתי קלות את עיני עד שנפגשו בשלו. "אבל אני עדיין איני-"
"אין משנה הדבר, דבר את שרצית." נעמדתי חזרה. אמבר אכן עמדה לצידו. הם כנראה סיימו משפט או דנו במחירו של דבר עם סוחר פלוני או אחר.
"ברצוני לשאול לדבר מה שמצאתי בעט שיטוטי בארמון, משהו שאולי יכול לעזור לנו להגיע לפתרון בעניין…" הנמכתי את קולי מעט. "הטבעת." עיניהם נפערו והתחדדו כאחד. המלך קם מכיסאו וקצה מעיל גלימתו נגע ברצפה. "אולי כדאי שנדון בכך במקום יותר… פרטי."

המלך הכניס אותנו אל אחד מחדריו. כבקשתי גם המלכה היתה נוכחת. העדפתי לגשת ישר לעניין שמא יקטלו אותי על שיטוט בחדרים אסורים. "גברתי, מה את יודעת על החדרים במגדל הצפוני? האזור השמור של הטירה השחורה." היא נשפה אוויר בחדות, כאילו עצם הזכרת המקום הפרה ווטו שהיה קיים. "אלו הם חדרים שאיש אינו נכנס אליהם. הם היו בעבר חדריהם של המלכות הקודמות, אך טרגדיה שקרתה בארמון החרימה כליל את האזור הזה של הטירה. איש אינו מדבר על הטירה השחורה בין כותלי הארמון." היא נשמעה מפוחדת, כאילו רוח מסתורית כלשהי עלולה להאזין לנו.
"אך למה? האם את יודעת מה קרה בעבר? ומדוע ניורה נישאה רק בשנת המלכות האחרונה לחייה?" פלטתי במהירות, בלי לחשוב שמא היא תשאל איך מידע זה הגיע לידיי.
"זהו נושא רגיש שלא אדון בו עד שאדע את הסיבות המלאות לכך," אמרה, כמעט בחומריות ובפגע.
"כמובן כמובן," מיהרתי להתגונן. סיפרתי להם על השערתי לגבי מאורעות העבר והקשר שלהם לטבעת. המלכה הביטה בי במבט מתגונן ובוחן, כאילו תוהה מדוע הלכתי דווקא לשם ולא אל מרתפי הטירה.
"אני מבינה." היא אמרה לאחר שתיקה מרובה. היתה לי הרגשה שבאותו רגע אפילו ויליאם רק חיכה לתשובתה, אחרי הכל, במלסיה יש מלכה. "אך זה יותר מידי ליום אחד, את הסיפור המלא אוכל לספר רק בנוכחות החדר," היא אמרה את המילה 'חדר' כאילו שהוא בעל חיים משלו ודיבור מאחורי גבו ייפגע בכבודו.
"טוב ויפה," אמרתי, קצת מבואס. "נוכל לדון בכך מחר בבוקר, כשגווין עודנה לומדת עם נלה." קדתי קלות ומיהרתי לצאת חזרה לחדריי.
עייפות היום החלה להשתלט עליי ולהחלטתי לקחת אמבט קצר לפני השינה. בעוד המים החמים זורמים על שערי שמעתי שוב את קול השירה הנעים, ותהיתי לעצמי מי מנשות החצר שרה בשעה כה מאוחרת בלילה, אך משום מה, היתה לי התחושה שאני כבר יודע מי.