הזדמנות- פרק 28

מנקודת המבט של גיא:
בבוקר למחרת ראיתי את עמית ונועם נכנסים יד ביד לבית הספר, העניין הזה כבר מתחיל לעצבן אותי. סבבה, אני לא חבר טוב של נועם, אבל אני לא יכול להמשיך לא לעשות כלום עם מה שאני מרגיש. מה כבר יש לי לעשות? היא הבינה לבד אבל לי קשה לשחרר. יש משהו בעמית שאין באף בחורה אחרת שפגשתי, משהו כל כך לא מתחנף וכל כך לא מתנשא. אני במצב שפשוט אין לי בו ברירה.
"אנחנו צריכים לדבר" קבעתי כשהיא עמדה ליד הלוקרים. היא הייתה לבד, אף אחד לא היה לידה. סוף סוף יש לי הזדמנות כזו.
"מה?" היא שאלה לא מבינה, "מה אתה בכלל עושה בקומה הזאת בבית הספר? יש לך בטוח מספיק דברים אחרים לעשות".
"אין לי" קבעתי מיד, "את באה?".
"אתה מלחיץ אותי" היא אמרה. טוב נו כי אני רוצה להיות ישיר ומהיר וכבר מת לדבר על מה שמציק לי.
"בבקשה" אמרתי לה בקול רגוע. היא הרימה גבה, כן ממתי אני אומר סליחה. כמה בנות שעברו שם הסתכלו עליי, שמתי לב לזה בחצי עין, טוב עכשיו שום דבר אחר חוץ מעמית לא מזיז לי.
"איפה אתה רוצה לדבר?" היא שאלה.
"בואי" אמרתי לה בחיוך והתחלתי ללכת. היא באה אחריי. הלכנו בשתיקה והובלתי אותה למקום מיוחד שאני וחברים שלי עשינו בבית הספר, משהו שידוע רק לשמיניסטים המובחרים. לדעתי אח של עמית אף פעם לא היה שם, אף פעם לא הצלחתי להתחבר אליו.
"מה זה המקום הזה?" היא שאלה והניחה את דבריה על הרצפה.
"סתם מקום של כמה חברים".
"שכשאתם מבריזים משיעורים אתם באים לפה? ממש חכם" היא אמרה. הופה עוקצת זו היום.
"יותר כמו מקום להירגע בו.." אמרתי לה. היום אסור לי להיות מגעיל, אסור לי לעצבן אותה. אני צריך להיות דוגרי אבל צריך להיות דוגרי נחמד. לתת לה לרדת עליי כמה שבאלה, כל עוד היא תקשיב לי.
"אין לנו הרבה זמן.. יש לי שיעור עוד עשר דקות".
"שיעור חשוב?" שאלתי.
"מתמטיקה, לא כזה מעניין".
"זה משנה אם לא תלכי?" שאלתי. היא העבירה את מבטה אליי כאילו נפלתי מהירח.
"השתגעת? אין מצב".
"בבקשה?" שאלתי, "אני ממש לא אצליח לסיים הכל בעשר דקות".
"לסיים מה?" היא שאלה.
"את השיחה.. אני לא חושב שעשר דקות יספיקו לי".
"גיא מה קורה?" היא שאלה ישר.
"עמית אני מצטער" אמרתי ישר.
"מצטער על מה?".
"על שלא הייתי ישיר איתך, על שלא פשוט הלכתי עם מה שרציתי לעשות. התנהגתי כמו אידיוט ופיספסתי הזדמנות שאני חושב שלא תחזור. אני מצטער על זה כבר כמה ימים.. אני לא יכול להפסיק לחשוב עלייך" אמרתי לה והסתכלתי על עיניה. היא הרימה את מבטה אליי והסתכלה עליי. "אני לא יכול להפסיק לחשוב איזה טעות עשיתי. אני יודע שטוב לך ושאת עם נועם עכשיו, אני באמת יודע. אני רק רוצה שתדעי שזה אוכל אותי מבפנים. לא הייתי שורד את התקופה הזו אני חושב בלי להגיד לך. בסדר, אני אנסה לשכוח, אני אנסה לשכוח ממך ומכל מה שאני אוהב בך כי אני לא רוצה שאת תפגעי בנועם, אתם זוג יפה.." נאנחתי. המילים שלי כאבו לי אני חושב אפילו יותר מלה. הצלצול נשמע והרמתי את מבטי אליה.
"זה בסדר, אני אשאר" היא אמרה מיד. היא הסתכלה על נקודה לא ברורה רחוק ממני, ראיתי את גלגלי המוח שלה מתחילים לעבוד, לחשוב.
"את בנאדם מיוחד" אמרתי לה בחיוך, "יש מעטים שאני ממש מעריץ, את אחד מהם. כבר תקופה שאני שם לב אלייך אבל זה היה נראה לי שזה לא יוכל לעבוד. חשבתי שאנחנו כאלה הפכים גמורים כך שאין מצב שבכלל תרצי מישהו כמוני".
"אפשר להיות כנה איתך?" היא עצרה אותי.
"בטח, אנחנו בשיחת כנות".
"הטלפון הראשון שלך, כשאמרת לי שאתה צריך עזרה ומישהו לדבר איתו וכשנפגשנו בקפה, הייתה לי ציפייה ענקית. חשבתי שזה מוזר שגיא ארבל בכבודו ובעצמו מתקשר אליי, אבל גם הרגשתי הילדה הכי ברת מזל בעולם. היית ואתה עדיין סוג של מושא הערצה בשביל כל השביעיסטיות. אף פעם לא ראיתי בך איזה משהו כזה אבל עצם זה ששמת לב אליי, מבין כולן, מבין יפות וטובות ממני, הרגשתי על גג העולם. אבל אז הכל התנפץ" היא אמרה והחדירה את מבטה בעיניי, זה כאב. "ישר חשבתי שאתה ילד נצלן, שכל הדברים ששמעתי עלייך פשוט נכונים. לא סתם לקחתי את הרגליים והלכתי משם, לא סתם הדברים שקרו שם ביאסו אותי לזמן ארוך".
"ביאס אותך מה?" שאלתי.
"שמה שרציתי שיוכח לי אחרת, הוכח לי כנכון".
"יעני שמעת שאני ילד מגעיל, זורק ונצלן ואז גילית שהכל נכון?".
"במילים פשוטות כן.." היא נאנחה, "אבל זה לא מה שניסיתי להוכיח. אני בעצמי רציתי שיקרה משהו אם רק תראה סימני התעניינות, רציתי אותך".
"אני אידיוט גמור.." נאנחתי. היא התקרבה אליי קצת והניחה את ידה על כתפי. רק המגע שלה גרם לי לצמרמורת. הרמתי את מבטי אליה. היא לא הסתכלה עליי.
"אתה באמת לא.." היא נאנחה, "זה קורה, זה אולי הלחץ, אולי הפחד מהתגובה. אולי כשאתה באמת אוהב מישהו אתה מפחד להראות את זה כי אתה מפחד להיפגע ומפחד לקבל דחייה. זה לגיטימי".
"אני אוהב אותך" אמרתי לה והסתכלתי על עיניה, עיניה הנוגות. אני לא גבר מספיק בשביל להודות שהיו לי דמעות בעיניים, אבל היו. היא חייכה חיוך קטן ואז אני העברתי את מבטי ממנה. לא יכולתי להסתכל עליה. הילדה שאני רוצה ולא רוצה אותי, זאת שאני פשוט לא מסוגל להפסיק לחשוב עליה. מישהי ששייכת עכשיו למישהו אחר. אני לא אגרום לה לבגוד בנועם, אני לא הזבל שכולם חושבים שאני.
פתאום הרגשתי את שפתיה החמות על הלחי שלי. היא נתנה לי נשיקה קטנה על הלחי ואני עצמתי עיניים והתחברתי למגע הקטן הזה, שרק הוא הספיק לי כדי לחזור לחייך.
"אתה עוד תמצא מישהי שתאהב כמו שאתה אוהב אותי" היא אמרה לי. חייכתי חיוך קטן. היא העבירה את מבטה לדבריה, אספה אותם וקמה. הסתכלתי עליה מלמטה. היא הנהנה בחיוך והתחילה לפסוע לכיוון הדלת.
"רגע עמית" אמרתי לה והיא הסתובבה. קמתי והתקרבתי אליה, "אפשר רק לבקש דבר קטן?".
"לך על זה" היא חייכה.
"חיבוק?" שאלתי.
"בטח" היא חייכה והתקרבה אליי. נתתי לה חיבוק אוהב, רציתי להרגיש אותה קרובה אליי. לא יכולתי לעזוב את החיבוק שלי איתה. נישקתי לכתפה שהייתה עטופה בחולצה נעימה, אחר כך נישקתי לראשה, הרגשתי שהיא לא מתרחקת ממני כשזה קורה, טוב לפחות זה. אחרי כמה שניות היא השתחררה ממני ולקחה צעד קטן אחורה. היא חייכה חיוך קטן ואז ראיתי את עיניה נוצצות.
"את.." התחלתי להגיד והיא הבינה מיד.
"ביי גיא" היא נאנחה וסובבה את גבה אליי. היא הלכה מהר אבל ראיתי את ידיה עולות אל עיניה. אני גרמתי לעמית לבכות? רצתי מהר אליה ותפסתי בידה. היא הסתובבה אליי וראיתי את פניה מלאות דמעות. לקחתי את אגודליי וניגבתי את עיניה היפות.
"אל.." היא אמרה לי והורידה עם ידיה את ידיי. הסתכלתי על עיניה במבט כאוב, אני כל כך רוצה אותה שזה משגע אותי שאני פשוט לא אוכל להשיג אותה.
"אני אהיה בסדר" היא אמרה לי, "תודה על השיחה" היא חייכה.
"נדבר?" שאלתי. היא הנהנה בשקט והתחילה ללכת. ברגעים האלו לא הלכתי אחריה.