אהבה שחורה-פרק-8 D:

"אולי די"אמרתי בעצבנות.
"היי,ביטבוקס זה אומנות"אמר אלכס והמשיך "לעשות אומנות".
את האמת,ביטבוקס לא הפריע לי,אני דווקא אוהבת את זה מאוד,מה שהפריע לי היה האיש שעשה אותו.
המלצרית ניגשה אלינו עם שני תפריטים.כן,ישבתי עם האקס שלי בבית קפה בגלל שהוא רק רצה"לאכול ארוחה ידידותית",אז לא היה נעים לי להגיד לו "לא".
"אני מזמין את 'עוגת הפצצה','בננה ספליט' עם סירופ שוקולד לבן-לא חום,'גראולינגרצ'וס'(המנה האהובה עליי פה שאכלתי בדרך כלל עם לינדזי רוז סלינה שכוללת:עוגה עם שוקולד נוזלי מתוק בתוכה,נוזל שוקולד לבן מעל העוגה וכמובן הפיצפוצים הכי טעימים בעולם וגם גלידת וניל עם סירופ שוקולד וקצפת)ו…"
הוא הביט בתפריט וחזר למלצרית."גלידה אקסטרה בטעם וניל ופיסטוק"היא רשמה הכל על דף הנייר ולפני שפנתה אליי הוסיף."ואל תתקמצנו על הסירופ שוקולד".היא חייכה אליו ופנתה אליי."ומה לך גברתי?"
הבטתי בתפריט."קפוצ'ינו מוקצף"
היא הביטה בי ארוכות."זהו?"
"כן"
"אל תתביישי להזמין עוד משהו"אמר אלכס וחייך אליי חיוך פלרטטני.
כיווצתי את שפתי ואמרתי לו בתגובה(די מגעילה):"זה שאני לא חזירה כמוך,לא אומר כלום."
הוא השפיל את מבטו ולא ענה.פגעתי בו.
שנאתי את ההרגשה הזאת אבל שנאתי אנשים שמשוויצים בזה שיש להם כסף.הרי הוא הזמין את כל המנות האלה כדי להרשים אותי "שיש לו כסף" לא בגלל שהוא אפריקאי שרואה בפעם הראשונה תפריט.
ומה שעצבן אותי בכל הסיפור הוא הקטע שהוא חשב שזה ירשים אותי,חוץ מזה הוא הזמין אותי לארוחה הסתומה הזאת,הוא יתמודד.
המלצרית גיחכה קלות ופסעה משם.
"דיינה…"
"חכה יש לי הודעה"העברתי נושא.באמת שאין לי עצבים לזה.
"דיינה!"הוא צעק כך שחצי מהיושבים בבית קפה הסתובבו לבדוק מי צועק,וכנראה לתפוס את תשומת ליבי,טוב הוא הצליח.
"מה?"
"זה חשוב!"
הוא תפס את ידי שנחה על השולחן,פעם חשבתי שזה חמוד ורומנטי,עכשיו זה פשוט מציק,שלפתי את ידי בעדינות מידו וסידרתי את השיער.
"קדימה"
"תקשיבי דיינה אני רוצה שנחזור"
לקחתי נשימה עמוקה."תקשיב,אני מחבבת אותך מאוד והכל אבל אני אוותר."
"תקשיבי"אמר והתחיל להזיע.
"אני מקשיבה"התפללתי שהסיוט הזה יגמר.
"אני רוצה שנחזור להיות כמו פעם,זוכרת?בנשף?"
אוהו,אני זוכרת.
"כן,אלכס,כמו שאמרתי,לא"
הוא קימט את מצחו,כאילו לא מאמין שאני דוחה אותו,מותר לי,אני הולכת עם הרגשות שלי.
"דיינה,אני יודע שאת הכי מקובלת והכל ואת סוג של "מלכה" אבל את לא צריכה לתפוס מעצמך,את חושבת שאני ידרדר לך את המעמד,ותכלס,אני גם הבן הכי מקובל,אז את לא צריכה להיות כזאת כלבה."
לא האמנתי למה ששמעתי.
"מה?!"עכשיו תורי היה לצעוק.
הוא הנהן."סליחה על הכלבה אבל-"
"לא,לא"כמעט לא שמתי לב לקללה."אתה חושב שזה כי אני דואגת ל'מעמד' שלי?"
הוא הנהן.
"תראה אלכס,אני לא יודעת מאיפה הבאת את השטות הזאת,אבל זה לא נכון"העפתי את שערי הבהיר לאחור ונשענתי בעצבנות על הכיסא.
"כן,בטח"
"אתה לא חייב להאמין"אוקיי,עד כאן.
לקחתי את התיק שלי והתחלתי לצאת,אבל המלצרית בדיוק חזרה עם ההזמנות.
"דיינה"הוא אמר והביט בעצבנות לצדדים."אני צריך לשלם עכשיו על ההזמנה שלך ואני סתם בזבזתי כסף,את הולכת ו-"
"אם זאת הבעיה"אמרתי."אני אשלם"
"לא,דיינה"הוא נאנח וגירד בראשו."יש לך מישהו אחר?"
השתתקתי."זה לא עניינך"
ופתאום עיניו נפערו והוא חייך,לא חיוך אמיתי,חיוך מעוצבן."אז זה העניין"הוא צחק צחוק מזויף שגרם לי להרגיש נורא.שנאתי שאנשים עושים את זה.
"מה העניין?"סיננתי בכעס.
"העניין הוא"הוא הביט בי."שאת יוצאת עם מישהו.מי זה?"
"זה לא עניינך,כמו שכבר אמרתי."
חייכתי למלצרית."תירשמי עליי את ההזמנה"
היא נראתה מופתעת אבל לא אמרה דבר,המלצרית הביטה באלכס,ציפיתי שיריב,שיגיד שהכל עליו וימשיך להציק לי אבל הוא המשיך להביט בי בעיניים גדולות ואומללות.לבסוף הוא נרעד,כאילו עברה בו צמרמורת,הוא חייך השפיל את מבטו ושיחק בעצבנות בשערו."שמעת אותה" אמר בקול שלא הכרתי."זה עלייה,תורידי את זה מהחשבון"הוא שילם למלצרית על המנות וברח משם,פשוט ככה,דחף את הדלת ופנה בעצבנות לכיוון הפארק.
ככה,עם כל המנות שהזמין,חייכתי אליה,אבל היא נראתה מבועתת,גם אני כנראה,עם חיוך ברבי מאולץ שנתקע לי על הפרצוף.
"סליחה"אמרתי ולקחתי עוגה אחת."אני מצטערת על העבודה לחינם,אהמ,הנה"הושטתי לה שטר מכיס הג'קט שלי."טיפ"
היא הנהנה תודה ופנתה לפינוי המנות מהשולחן.
אכלתי מהעוגה בהיסח דעת.מה לעזאזל קרה עכשיו.
אלכס קרה.
אוף הוא כל כך מעצבן.
פניתי לבית הקברות,ארו ישב שם וזמזם שיר לא מוכר.
"היי"אמרתי לו.
הוא לא נרתע ולא נראה מופתע.
הוא הנהן לי לשלום ואמר"דיינה אנחנו חייבים להפסיק את זה"
מצמתי בהפתעה."את מה?"
"את מה שקורה בינינו"
"למה אתה מתכוון?"
הוא נאנח."דיינה,את לא מרגישה שמשהו לא בסדר?"
"לא"שיקרתי.ברור שהרגשתי עם הסיוטים האלה שמשהו לא בסדר,אבל זה כלום.זה סתם.
"דיינה,את חייבת להבין…"
"אז תסביר לי"
"אני לא יכול!"הרגשתי את הדמעות.
"אתה לא יכול?אתה לא יכול?מה זאת אומרת לא יכול?!אני אוהבת אותך ואתה אותי,אנחנו ביחד,יש בינינו קשר מזור שצריך לפענח ואני בקושי מכירה אותך!מה הקטע שלך?למה אתה לא נותן לי להכיר אותך?!למה אתה מתרחק?ואומר לי להתרחק?תסביר לי!"התנשמתי והרגשתי את הלחי הרטובה שלי.
הוא הביט בי,התנשם גם הוא ואז אמר בקול צרוד."אני לא מרגיש כלפייך אותו הדבר"
הכל החשיך,הרגשתי שהעולם הולך ומאט."מה…למה אתה מתכוון?"
"למה שאת שומעת!"צעק.
"מה?"הדמעות ירדו בקצב נוראי.
"אני לא אוהב אותך"אמר בקול צרוד.עיניו כחולות בהירות.יפיפיות.וקולו צרוד וחלש.
צנחתי על משטח האבן.הלב שלי נשבר,ולא יוכל להתרפא,לעולם.
"זוז ממני!"צרחתי עליו.
הוא התרחק לאט ואז התקרב."דיינה אני-"
"זוז!מפלצת מחורבנת אחת!"הדמעות שטפו אותי,הייתי כל כך פגועה.
הוא היה המום."דיינה-"
"אל תגיד את השם שלי!לעולם!שומע?!"
הוא היה כל כך המום,עיניו נעשו קרות וחסרות הבעה."אני שומע"
הוא התרחק משם.בכיתי,כמו שלא בכיתי מעולם,הרגשתי שאין לי לב,שאין לי נשמה.
"מה קרה?"שמעתי קול מוכר,כריסטיאן.
הוא התיישב לידי."כלום"ניגבתי את הדמעות.
"אני חושב שהוא שבר לך את הלב,ראיתי את זה"הוא אמר וניגב דמעה מעיני.
"אני חושב שאנחנו צריכים להכיר יותר טוב,הוא רע בשבילך"
הנהנתי.
"לכי הביתה,ניפגש פה,בעצם,ליד הבית שלך מחר"
"אוקיי"הנהנתי.לא היה לי אכפת.הלב שלי שבור,אי אפשר לרפא אותו.
הוא חייך."מצויין"
הוא עזב אותי."מצטער אני צריך לזוז."
"כמובן"אמרתי.
"כולם צריכים לזוז"
הוא גיחך."עוד תיתרגלי ואולי תביני בעתיד מאדמוזל"
לא עניתי,הפנתי את מבטי.
"דיו"אמר ונעלם,בדיוק כמו ארו.
הרוח נשבה ועלים נפלו עלי.
"אבא"אמרתי.
"אני יודעת שאתה לא שומע אותי אבל אני רוצה שתשמע עוברת עלי תקופה קשה-"הקול שלי נשבר ובכיתי שוב."אני לא חושבת שאני יכולה לאהוב מחדש"ניגבתי דמעות שפרצו ממני,כמו ברז שאי אפשר לסגור.
"אני צריכה אותך"לא יכולתי להגיד 'אוהבת',באותו רגע,פשוט לא יכולתי.
הסתובבתי.עיניים כחולות ריקות הציצו,עצובות,בהירות,ונעלמו.התחיל להחשיך והתחלתי לחזור הביתה,הרגשתי את הרוח הנעימה לוחשת לי"הכל היה בסדר,בתי,הכל היה בסדר"