בורחת מהכול פרק 2.

מהפרק הקודם—
ברחתי יחד עם אבנר מהפנימייה. חשבנו שזה יקרה בלי בעיות. הבאנו את הציוד הנדרש והיינו מוכנים.
מה שלא חשבנו שיקרה זה שהאזעקה תישמע…
————-
אבנר נרתע אחורנית. אני כבר עברתי את חור הגדר. אנשים רצו לעברנו. הבטתי באבנר בלחץ, הוא לא הסתכל עלי, הוא הסתכל אחורנית על האנשים. האזעקה צפצפה לי באוזן, הרגשתי כאב ראש. לא שמעתי את עצמי מדברת.
"אבנר!" צעקתי. הוא הסתובב בבהלה. "בוא כבר, אתה לא מבין שהם יתפסו אותך?" כאב לי הגרון מצעקתי, אבל אבנר נשאר קפוא במקום. "נו!" צעקתי שוב.
"לא. אני נשאר פה. אני אסתבך בצרות צרורות אם אברח. אבל לך זה לא משנה, הרי לא אכפת לך נכון?"
מלחץ ופחד רגשיי נהפכו לכעס. קפצתי אגרופים ונמלאתי בכי, הכי גרוע שתיקי היה בידו של אבנר. לא יכולתי להרים אליו את מבטי. רק שלא ישמע את קולי הצרוד. הושטתי את ידי מעבר לגדר, אבנר נרתע ואני לקחתי לי את התיק.
"תודה, שפן קטן." אמרתי בצרידות ורצתי כאילו אין מחר.
גם לא האמנתי שיהיה מחר. מחר אסיים במשטרה, הוריי יכעסו, יעבירו אותי לפנימייה אחרת ושוב אכלא בכלא. אני לא מוכנה לעשות זאת. לא. אני המשכתי לברוח, אני האמנתי שלא יהיה עתיד, אולי אפילו מחר.
חשבתי שאחיה עם אבנר. הגבר החסון והיפה שיכל להגן עליי מכל בעיה. חשבתי שנברח ביחד.
אבל עכשיו אני לבד. הוא נטש אותי.
ואכפת לי מהלימודים, אכפת לי מהבית ספר, מהמורות והחומר. אני רק רוצה לחוות את זה בדרך אחרת.
וזאת לא אשמתם של המורים והמורות, התלמידים והתלמידות. זאת אשמתי.
סובבתי את הגב. חיכתה לי הפנימייה, שם. שמעתי כבר את הניידת באה, הבנתי שאי אפשר להמשיך קדימה. רצתי חזרה לפנימייה, עם כל פחדי וכעסיי. עברתי דרך חור הגדר, בלי שאף אחד שם לב. וחזרתי לעמוד שם. ליד הגדר, בחצר הפנימייה. שוטר שם לב אליי.
הוא הביט בי בעיניים פעורות. הוא טפח על כתפו של שוטר שני, וגם השוטר השני הביט בי בתדהמה.
עיניי הירוקות בערו מכעס ומעצב, נשכתי את שפתיי וקפצתי את אגרופיי. לאחר מכן עוד כמה אנשים הביטו בי. הרגשתי מושפלת.
לאחר שניות ארוכות שהמשיכו לי נצח, יבבתי ורצתי אל בית הפנימייה. אף אחד לא אמר דבר.
רק שמעתי לחשושים מאחורה, לא ציפיתי לדבר אחר. רציתי לבעוט במשהו. רציתי לצרוח על מישהו.
אבנר.
מבול של אנשים מאחוריי, מנסים לעצור אותי בשביל ללכת למשטרה, אבל אני רצה לאבנר.
הדלת שלו הייתה סגורה. לא דפקתי בדלת, בעטתי בה. ראיתי אותו יושב שם, שוכב על המיטה אך לא יושן. זה לא הפתיע אותי, הוא לא מסוגל לישון אם אין דממה, ובהחלט לא הייתה דממה בחוץ.
הוא קם מהמיטה והביט בי.
"לך מפה." לחשתי. הוא הביט בי בשאלה. רק רציתי שהוא יעוף מהחדר,מהחדר של שנינו. "לך מפה, אם יש לך עוד מצפון בלב."
הוא לא התנגד. הוא לקח את תיקו שתכנן לברוח אייתו וקפץ דרך החלון.
זה היה מפתיע. אנחנו היינו בקומה השנייה, איך הוא קפץ? עדיין נשארו לי רגשות כלפיו, ורצתי לראות אותו בחלון.
"אבנר?" קראתי, "אתה בסדר?" הבטתי למטה, הוא היה בריא ושלם. הייתה לו טרמפולינה. איך לא ראיתי אותה? הוא לא השיב לי. הוא רץ לגדר, לחור. והוא ברח.
אף אחד לא שם לב אליו. כולם חיפשו אותי. הוא ידע שתהייה אזעקה, הוא חיכה שאני אפתח לו דרך לצאת מכאן.
שמעתי דפיקות בדלת. הם פה.
נעלתי ישירות את הדלת, מפתח החדר עדיין נמצא אצלי. למנהל יש מפתח שפותח את כל החדרים, אבל ייקח לו זמן להגיע מההמון. השוטרים יודעים לפרוץ. ייקח להם זמן.
"שנייה! דקה! אני באה, אני מתלבשת!" צעקתי להם. ברור שלא התלבשתי.
"מה להתלבש? מה נזכרת להתלבש, גברת גיטלמן?" אמר השוטר מבעד הדלת.
"בבקשה דקה!" התחננתי.
הם לא ענו. ניחשתי שזה כן. שלפתי את הפלאפון שלי מכיס המכנס, התקשרתי לאימא.
זה מתקשר. רגליי קפצו בלי הפסקה, רעדתי מקור. הבגדים שלבשתי לא היו מחממים כל כך לשעת הלילה.
"לינה?" היא שאלה.
"אימא." לחשתי. "זאת לינה, כן. אני ממהרת, רק רציתי להגיד לך שאני רוצה פנימייה אחרת. בית ספר אחר. בבקשה."
"זה לא הזמן לזה, הערת אותי באמצע הלילה!"
"ניסיתי לברוח.." נשמתי עמוק, התכוננתי לצעקה. שמעתי אותה כבר.
"מה עשית?!" שמעתי את צעקתה של אימא, הרגשתי איך היא כועסת.
"אני מצטערת אימא.. אבל בקרוב הם יודיעו לך. חזרתי לפנימייה."
"יכולת לומר לי שרצית לעזוב."
"אני.." לא מצאתי סיבה נכונה כלל. "אני לא יכולה לדבר עכשיו, אבל אני מצטערת."
היא ניתקה בלי לומר מילה נוספת. אנחה.
ואז נזכרתי בחלון. יש לי עדיין אפשרות לברוח. אבל זה נכון? לא, זה לא נכון. במלא כבר יגרשו אותי מפה, לא צריך להסתבך שוב.
"אפשר להיכנס." קראתי. השוטרים פתחו את הדלת בחוזק רב. השוטר שניצב מולי היה חזק, חזק למדי. שרירים מנופחים בידיים, קצת מלא בבטנו, עם משקפיים ופרצוף קטן. שילוב מוזר.
מי שהיה לידו היה שוטר רזה הרבה יותר, נראה סגנו. שניהם היו עם כובע כחול של המשטרה, והסגן היה בלי משקפיים ועיניים גדולות בצבע חום. לאחר היו עיניים שחורות.
"בבקשה בואי לתחנה." אמר השוטר החזק, הוא לא שם לב שלא התלבשתי כלל.
בנשימת אנחה הם כבלו את ידיי באזיקים, והובילו אותי לניידת.