אני לא… מכשפה? פרק 1

קמתי לבית הספר, וכן, אני הולכת לבית ספר רגיל. בית ספר "MYC" על שם היוצרות, אשר בשמותיהן מ',י', ו-כ'. התארגנתי ולבשתי טייטס שחור, מעור, חולצה בצבע שמנת, ונעלי דוקטור מרטינס בצבע שמנת. (תמונה–> http://data1.whicdn.com/images/70131564/large.jpg ), לאחר מכן החלטתי שהתיק לא מתאים, לקחתי תיק בית ספר, ויצאתי. בדרך נפגשתי עם חבריי, קיילי, לוקאס, ועוד כמה שפוטים- רייאן- החבר של קיילי, עיניים חומות, שיער שחור, לוסי, ממש נחמדה שיער בלונדיני עיניים ירוקות, ומריאנה, שלה היה שיער ג'ינג'י עז, ועיניים אפורות- ירוקות מגניבות.
היינו ממש חבורה, השולטת במסדרונות. היינו ממש נחמדים לאחרים, לא רשעים כמו בסרטים, בגלל שי/ש לנו כוחות. אגב, גם מריאנה מכשפה. שם משפחתה היה קלוריין (אפשר בעולם המכשפים להתחיל שמות גם ב-ק'), והיא נראתה פצצה.
כשנכנסו למסדרון הצטרפו לחבורה עוד כמה ילדים אקראיים, אנה, לוריאל, קייל, טרינס, ודיימאן.
התחלנו את השיעור כרגיל, בחשבון. זו לא אשמתי שאני נרדמת! משעמם.. "מליסה קליסיה! מה אני רואה? נרדמת כך בנחת?! את רוצה אולי לנמנם בריתוק?" שאלה בצרחה,
"לא", עניתי, "למה לי לרצות זאת? מה אני, מפגרת?! ואל תתחילי עכשיו לאיים עליי, את יודעת שבעזרת כישוף קטן, את תוכלי לסבול מצרחות בגללי, כן?" שאלתי בהרמת גבה.
זה כבר השתיק אותה. גברת אנדריס פחדה פחד מוות ממני, היא ניסתה לפצות כך בצרחות, אבל כמו תמיד- אני תמיד יודעת את הנקודות החלשות.
לפתע נשמע צליל חד. 'הצלצול הגואל!' חשבתי בליבי, 'איחרת, כרגיל! שוב צרה..' צחקקתי בלבי.
"אז, את באה?" שאל קול ליידי. זה היה ג'ייס ריי.
"לאן?" שאלתי בתמימות,
"לשיעור אומנות, אלא מה? אנחנו זוג!" אמר בצחקוק.
"ומי קבע זאת?" שאלתי בהרמת גבה. הזמנה.
"אני, חמודה!" אמר בהכרזה.
"אם כך, בוא נצא!" אמרתי גם אני בהכרזה.
הלכנו לעבר חדר האמנות. היינו אמורים לצייר דמות, שאנו חושבים שהיא מנהיגה, ובציור, לכתוב מדוע- בצד.
אני וג'ייס בחרנו באנקיר. הוא היה דמות חשובה פעם, בהיסטוריית המכשפים. ג'ייס לא ידע עליו הרבה, לכן הסברתי לו תוך כדי ציור. בגלל השושלת הגדולה והמכובדת, היו למשפחתנו כמה יתרונות נוספים בכשפים. אני לדוגמא, יכולתי לשלוח לאחרים הודעות דרך המוח, או לקרוא את מחשבותיהם, אם זהו רצוני. לכן, שלחתי לג'ייס הודעה- למעשה תמונה, של אנקיר.
"…. אנקיר רצה להציל את אהובתו, אניסה, אך היה צריך להמשיך במנהיגותו של הממלכה, אבל הוא לא היה יכול לעשות שום דבר מין זה. הוא חשב על היתרונות והחסרונות ובסופו של דבר מצא פיתרון. במקום לוותר על משהו אחד, ולשמור על דבר אחר, הוא יעשה כישוף. למרות זאת, מנהיגותו, משום מה, כך היה כתוב ביומניו הייתה חשובה יותר, אך לו ולאניסה הייתה בת, שלא ידע עליה, אשר רק כמה ימים לפני חטיפת אניסה, היא סיפרה לו. אנקיר ניסה את כישופו, אך לא הצליח. בניסיון הראשון, אנקיר מת, וגופתו התכלתה בו במקום. לאחר מכן, זכרו של אנקיר נעלם מן השלטונות, אך רוחו לא נתנה זאת. בעזרת כישוף שלמד פעם, הוא השתלט על מחשבותיהם, לטובה, והזכיר להם בחלומותיהם אותו. כשהייתה מלחמה השליט לא ידע מה לעשות, והיה עובד עצות. אנקיר ידע מה הולכים לעשות האויביים, לכן אמר לשליט 'עשה אותי מוזכר, ושליט, ואגיד לך את תכנוניהם' השליט הסכים, רק להציל את עירו. אנקיר סיפר לו, מה הולך לקרות, וכך ניצלו חייהם של כל התושבים. עד היום אנקיר מוזכר בשל שגם אחרי מותו, רצה להיות מנהיג. אצלנו במכשפים, לא חשוב טוב- הלב. המכשפים רעים מלידתם, חשוב רמת המנהיגות שרוצים להיות. זה נחשב סוג שונה של מנהיגות. אצלי זה נחשב מנהיגות ברמה עצומה. עד עכשיו לא מצאו את ביתו. אניסה הייתה בהריון עם ביתו במשך 100 שנה, ולכן לא מתה מיד. בלידתה אניסה מתה, הילדה הייתה חזקה מדי, לכן נשארה שם 100 שנה. עברו 116 שנה, מאז. זה היה מזמן…" סיימתי.
"וואו!" התנשף ג'ייס.
"כן, סיפור עצוב, גדול, מיוחד." אמרתי בעצב, לא יודעת למה הסיפור העיב אותי, בעיקר בגלל בתו.
הרגשתי שאני מכירה אותה.
סיימנו כבר חצי מהציור, ולפתע נשמע צלצול.
"כולם לסדר את הכיסאות ולצאת החוצה." אמרה בקול רם גברת שרינה, היא הייתה גברת שמנמנה וג'ינג'ית, עם עיניים זהובות נוצצות.
יצאתי לבחוץ, כרגע הייתה הפסקת האוכל, ניגשתי לחדר האוכל, וישבתי בשלוחננו.
לפתע קראה המזכירות בשמי.
"מליסה קליסיה, נא לגשת למזיכרות" אמר קול במיקרופון.
ניגשתי למשרד הלבן, שלפתע ראיתי את הוריי, ואיש נוסף.
"אמא, אבא, מה אתם עושים פה?" שאלתי