שער אל המוות – פרק 15

-סטיבן –

ביום למחרת, ישבתי על המיטה וקראתי ספר. בזמן האחרון התחלתי לקרוא יותר מהרגיל. אולי נדבקתי מאנבל. אנבל… לא, לא התאהבתי בה, אבל אני מודה, די הוקסמתי. נזכרתי בה, בענייה הכחולות, שיערה, קולה… פשוט רציתי לראות אותה. וששכחתי לגמרי מהפתק שאמר להיזהר מאנבל, כי הוא נעלם באותו יום שהופיע. ׳אפשר למצוא אותי בקלות בספרייה העירונית׳ – נזכרתי בדבריה של אנבל. החלטתי ללכת לשם ולנסות למצוא אותה.
אני לא נגד ספרים. בכלל לא. אז ללכת לספרייה לא היה בשבילי יותר גרוע מגיליוטינה. הגעתי לספריה, חייכתי חיוך אוטומטי לספרנית, אבל עיניי חיפשו את אנבל. והיא באמת הייתה שם. ראיתי אותה מייד: היא ישבה בכורסא ליד החלון וקראה ספר. לקחתי את הספר הראשון שראיתי והלכתי אליה.
״אה… היי״ אמרתי.
היא הרימה את מבטה, קצת הופתעה, ואז חייכה. ״היי, סטיבן!״ אמרה. ״אתה רואה? אמרתי שאפשר למצוא אותי בספרייה.״
״באתי סתם, ל-לקרוא…״
״מה אתה קורא?״
רק עכשיו הסתכלתי על הספר שלקחתי. לרוע מזלי, זה היה ׳כיפה אדומה׳.
״אה, אופס…״ אמרתי במבוכה. הרגשתי לא בנוח. אנבל התפוצצה מצחוק. החלטתי להתנהג בטבעיות.
״למי אכפת,״ אמרתי, שמתי את הספר על השולחן והתיישבתי על הכורסא מול אנבל. ״אז מה קורה?״
״אצלי הכל בסדר,״ אמרה. ״חיים רגילים. שום אירועים מיוחדים. שמעתי שאתה הולך לחתונה מחר? דודה שרה סיפרה.״
״אוי, החתונה הזאת… בכלל, מה הקטע בחתונות? טונות של קרובי משפחה, מוזיקה ואוכל. לא שאני נגד אוכל, אבל כל השאר…״
״כן… יותר מדי רעש. אני מעדיפה להישאר בבית ולקרוא ספר.״
לא הצלחתי להבין למה פתאום אני מרגיש כל כך בנוח, ולא מגמגם. לא שזה רע.
״אם רק את היית יכולה לבוא, היה יותר כיף.״ אמרתי.
״אבל איך אני יכולה לבוא אם לא הזמינו אותי?״
״את יכולה להיות אחותי בכאילו.״
אנבל צחקה. ״רעיון נחמד. אבא שלי בחיים לא היה מרשה לי.״
״קשוח?״
״מאוד!״
היא הסתכלה על השעון. ״אוי, כבר מאוחר! אני צריכה מהר לחזור הבייתה, לפני שיתחילו לדאוג לי.״
״כן… גם אני אלך. יש לי הרגשה שטעיתי בספר.״
שוב פעם צחקנו. אחר כך יצאנו ביחד מהספרייה וליוויתי אותה עד ביתה. רק בדרך חזרה לביתי נזכרתי בפתק שאמר להיזהר מאנבל. ׳יש כמה אפשרויות׳, חשבתי. ׳או שזאת סתם בדיחה לא מוצלחת, או שזה מישהו טוב שאומר את האמת, או שזה מישהו רע שרוצה להטעות אותי.׳
השתדלתי לגרש את המחשבות האלה מראשי. אין מצב שאנבל רעה. פשוט. אין. מצב.