הדור החדש- פרק 2 (מוקדש לנטע!!)

"נטע!" ג'ון צעק ורץ לכיווני. ראייתי נעשתה מעורפלת.
"ג'ון…. אני… הקוצ-צ-צים.." אמרתי בקול רועד.
"אוי לא… תחזיקי מעמד נטע!" הוא עזר לי לעמוד ומעדתי אל תוך מחנה החצויים.
אך לא החזקתי מעמד רב. התרסקתי על האדמה הקשה ואיבדתי את ההכרה.
……………………………………………………………….
"נטע! נטע, את שומעת אותי…?" קולו המודאג של ג'ון הדהד בראשי,
או שאולי זה היה בגלל שהוא היה מעליי וקרא לי. אחד משניהם.
פקחתי את עיניי בכאב. דמותו של ג'ון נעשתה מוצקה יותר ויותר.
"אח…." נאנחתי בכאב. עיניו של ג'ון נצצו בשמחה וחיוך עלה על פניו.
"ג'ון….?" ראשי הסתובב. לא ראיתי דבר מלבדו.
"נטע! את בסדר!" הוא צעק באושר. "יומיים את היית חסרת הכרה! חשבתי שכבר לא תתעוררי!" הוא רכן וחיבק אותי בחזקה.
"או!" זעקתי בכאב. "ג'ון! אולי בפעם אחרת!" ניסיתי להתנתק מחיבוקו ה-"קטלני", אך הניסיון הכאיב לי יותר מהחיבוק.
זה מתאים לי מאוד…
"אוי… אני מצטער.." אמר בביישנות ג'ון ועזב אותי. זו רק אני או שג'ון הסמיק קצת?
"איך את מרגישה?" ג'ון שאל וידו רעדה מעט.
הסתכלתי עליו במבט כועס והרמתי את גבותיי. "מה אתה חושב?"
"סליחה… לא התכוונתי…" הוא גירד בביישנות את ראשו, מנסה להסתיר ללא הצלחה את מבוכתו.
גיחתי קלות, אך הכאב הפסיק אותי מיד. "זה בסדר.."
הוא חייך בהקלה. חייכתי אך מיד כאב חד תקף את רגלי החבושה.
"אח…" לחשתי וניסיתי לקום בשביל להיאחז ברגלי ולנסות להחליש את הכאב.
מבטו מיד השתנה למבט דאגני. "אל תזוזי. אני עוד מעט חוזר." הוא אמר וקם ממושבו.
"אל תדאג. אני לא אזוז."
רק עכשיו הבחנתי איפה אני.
שכבתי בתוך חדר ענקי בעל קירות גבוהים. קירותיו ותקרתו היו עשויים מאלון בצבע חום-כהה. עמודים חומים וארוכים ייצבו את הבניין ונתנו לחדר אווירה מלחמתית. חלונות גדולים וארוכים הוצבו בכל פינה בחדר. עשרות מיטות לבנות הוצבו בחדר הגדול ואף בכל 10 מטרים. ליד כל מיטה הונחה שידה קטנה ועליה הונח משקה כחול מוזר.
אני שכבתי על אחת המיטות הללו.
הצלחתי להקים את עצמי ולשבת על המיטה, בעוד שבהיתי בחדר הגדול ובעשרות האנשים המצוידים במשקאות המוזרים עוברים בין עשרות המיטות.
"נטע?" קולו של ג'ון הוציא אותי מהבהייה הממושכת. בידו הוא גם החזיק את המשקה המוזר הזה…
"את צריכה לשתות את זה." הוא העביר לי את המשקה הכחול המוזר. לקחתי אותו מידו ובחנתי אותו קלות.
"אבל… מה זה?!"
"זה נקטר, משקה האלים. זה אמור לגרום לך להרגיש טוב יותר."
"אמור?"
"כל עוד חצויה, כן. זה ירפא אותך. אם לא…." הוא הסיט את מבטו ממני.
"אבל אני בטוח שתהיה בסדר.."
גלגלתי את עיניי וניסיתי להיראות כאילו הכל בסדר, מה שלא היה נכון. הבטתי בכוס ובנוזל הכחול באימה.
"אני אעשה את זה…" לחשתי לעצמי ובלעתי את הנוזל הכחול באטיות.
הרגשה חמימה אפפה את גופי לאחר שבעלתי את הנקטר. הכאב חלף לאט לאט ועזב את גופי. נאנחתי בהקלה ונשענתי על הכרית.
"נו? איזה טעם יש לזה?".
"יש לזה טעם של.. אבטיח… אבטיח נוזלי וכחול." ג'ון חייך בשביעות רצון, למרות שלא הבנתי למה.
"אז.. זה לא הרג אותך בסוף, הא?"
"כנראה שלא…" גיחתי קלות והנחתי את רגליי בפעם הראשונה על הרצפה.
"מה זה המקום הזה, שוב?" שאלתי לאחר שתיקה קלה בינינו.
"את במחנה החצויים. זו המרפאה שלנו, אם לא ניחשת…"
"לא… לא יצא לי… הייתי עסוקה בלהיות מעולפת!" צעקתי עליו בציניות.
"אה, נכון…" הוא צחק וקם ממושבו. קמתי מיד אחריו.
"בואי. אני צריך להראות לך את המחנה." ג'ון תפס בידי והוביל אותי אל מחוץ למרפאה.
שטחים נרחבים ואינסופיים נגלו לפניי. בכל אזור היו ביתנים גדולים ואזורי לחימה ענקיים. בזווית עיניי יכולתי לראות שדה תותים רחב ידיים, אמפי ענק ואורווה גדולה.
"ואו!" צעקתי בהדהמה. ג'ון רק חיוך בשבע רצון. הוא החזיק בידי והראה לי כל אזור ואזור ומידי פעם התחיל 'להרצאות' לי על המקומות. כל מה שאני הוצאתי מפי אלו אנחות תדהמה מידי פעם.
עברנו ב-'מסענו המדהים' ליד שני נערים, כנראה בני 19, בעלי חולצת טריקו כתומה שעליה כתב 'מחנה החצויים' נלחמים אחד בשני כאשר לכל אחד חרב ומגן.
"הם ממש שונאים זה את זה, הא?" לחשתי לג'ון והצבעתי עליהם.
"לא בדיוק," ענה לי ג'ון. "הם רק… מתאמנים…"
"בלהרוג אחד את השני?"
ג'ון גלגל את עיניו בעצבנות. "רק שתדעי, שהאימונים האלה חשובים מאוד בחיים של חצוי. מחנה החצויים הוא המקום הבטוח היחיד עבור החצויים, ופה החצויים מתאמנים בשביל להפוך למנהיגים אמיצים ובעיקר- בשביל שלא ימותו."
"המקום הזה משוגע…" מלמלתי לעצמי והנדתי בראשי. ג'ון רק הביט בי בחוסר הבנה.
ככה לפחות אני פירשתי את זה.
עברנו ליד יערות ענקיים שג'ון היה צריך להחזיק בי בשביל שלא אברח אל היער כמו שאני אוהבת.
"נטע! יש שם מפלצות!" הוא צעק עליי ועזב אותי. כבר לא רציתי ללכת ליער.
"חוץ מזה, את לא יודעת להילחם! את תמותי ברגע הראשון!"
"ואו, תודה לך…." רטנתי. הוא רק נאנח וקרא לי להתקדם.
עברנו ליד קיר טיפוס ענקי. טוב, אם הייתי צריכה הוכחה לחיים המשוגעים שלי קיבלתי אחת!
הקיר היה מחולק לשני קירות שהיו מתנגשים זה בזה ומידי פעם גושי לבה ענקיים היו ניתזים של הקיר בניסיון להפיל (או להרוג. מה שיבוא קודם…) את החצויים שניסו איכשהו להגיע למעלה הקיר.
ג'ון ניסה להרגיע אותי ואמר שזה פשוט מתקן אימונים פשוט, אבל אני קראתי לו בשם שמאוד מתאים לו: מתקן הלהתראות-עולם.
ככה לפחות החכמים מבין החצויים ידעו למה הם נכנסים.
"יש עוד המון מקומות כאן, אבל יש מקום אחד שאת חייבת להכיר!" ג'ון משך אותי מאחוריו מתחת אל מתקן הלהתראות-עולם, בעוד אני מנסה איכשהו להתחמק מגושי לבה שנפלו מהמתקן.
הוא הוביל אותי לאזור ענק של ביתנים גדולים מאוד. הביתנים היו מסודרים בצורת ריבוע וכל ביתן היה מעוצב בצורה מרהיבה וססגונית.
"ואו! מה זה המקום הזה?"
"כאן אנחנו גרים. החצויים." הוא אמר בגאווה. "כל בקתה מוקדשת לאל מסויים, כך שכל ילדיו של האל גרים בביתן שלו. כאן אני גר." הוא הצביע על ביתן אפור בעל חלונות לבנים ופסל של ינשוף מעליו.
"כאן גרים כל הילדים של אתנה- אלת החכמה והמלחמה."
הסתכלתי על שאר הביתנים המרהיבים. "איך אתה יודע שאתנה היא אמה שלך?"
"לכל חצוי מתגלה סימן מיוחד שהוא הסימן של ההורה האל שלו."
"אז…" בעטתי באבן קטנה שעמדה מתחת לתחתי. האבן קיפצה קלות ונחתה על דשא ירוק וגבוה.
"איפה הסימן שלי?"
שררה בינינו דממה לכמה רגעים. ג'ון הביט בכל דבר שלא היה בי. נאנחתי בעצבות.
"היי, ג'ון!" נערה בעלת שיער אדמוני ועיניים ירוקות התקרבה לכיווננו.
"כירון קורא לך! הוא אומר שזה ממש חשוב!" אפילו פה מתעלמים ממני..
ג'ון נשם לרווחה. הוא היה שמח שהוא לא היה צריך לענות לי. "בסדר, אני בא, איירי!" הוא אמר לה והיא רצה לכיוון אמפי גדול.
"נטע, אל תזוזי! אני עוד מעט בא!" ג'ון ציווה עליי ורץ בכיוון ההפוך ממש שהנערה (איירי, נראה לי..?) רצה.
הסתכלתי סביב בחוסר אונים ונאנחתי. התיישבתי על סלע גדול ובהיתי בעצב.
"נטע…." קולות חלשים נסחפו עם הרוח.
כמו שקרה בפעם הקודמת….
"מלחמה.. כאוס…. צדק…" הקולות בקעו מתוך היער, אך נראה שרק אני שמעתי אותם.
לא היה לי אכפת יותר. קמתי ממושבי ורצתי לכיוון הקולות החלושים עד שלפתע התנגשתי עם מישהו.
"אוי, אני מצטע-!!" קטעתי את עצמי כשהבנתי שמי שבעצם התנגשתי אתו היה מפלצת ענקית בעלת אלף עיניים.
הלכתי אחורה בבהלה ומעדתי על שורש עץ גדול. נפלתי לצפייתם של כל הנערים האחרים שפשוט הסתכלו עליי וצחקו.
למה אני אני?!
"היי, את בסדר?!" נער בלונדיני בעל עיניים כחולות ניגש אליי ועזר לי לקום.
"כן.. תודה.." הודיתי לו בביישנות. לא ידעתי כל כך מה להגיד.
"אני לוקאס. לוקאס ג'ונס. בנה של נייק, אלה הניצחונות"
"אני נטע בראון."
"אני מבין שאת חדשה פה, הא?" הוא שאל אותי והרים את גבתו.
זה כל כך ברור?!
"כן.. איך ידעת?"
"כי כל שאר החצויים האחרים מסתובבים עם חולצת המחנה…" הוא צחק והצביע על חולצתי.
"אז זה אומר שאני מאוד בולטת…" גלגלתי את עיניי.
"נטע, איפה היית?" ג'ון המודאג רץ לעברי ולעבר לוקאס.
"אני….."
"טוב, זה לא חשוב עכשיו! בואי, את צריכה לפגוש את כירון." הוא תפס בידי והאיץ בי להתקדם אחריו.
"נתראה אחר כך, נטע! היה נחמד להכיר!" לוקאס נופף לי ורץ לעבר האורווה הגדולה, אך אני רק הבטתי ביער הגדול ובקולות החלושים שעוזבים אותי לאט לאט.