השורדים – פרק עשרים ושמונה: בריחה
היא באה אחרי בן האנוש, אני יודע. הם כנראה לא חברים כל כך טובים. חייכתי, ריח הדם מציף את ראשי, והאושר ממלא כל פיסה ממני. עוד דם, עוד מוות, עוד מלחמה, עוד כאוס. זה הדבר היחידי שגורם לי אושר. הרג, עוד ועוד. תמותו, בני תמותה מסכנים וטיפשיים. מותו, שדים חלשים וחסרי משמעות. עד שרק אני אשאר. רק אני והאלים החזקים, שיערפו את ראשי ויגאלו אותי מייסוריי. מוות, הוא הדבר שאני רוצה לראות. מוות, מה שאני רוצה מכל. להרוג אחרים, כן, כמובן שזה נחמד. מספק ריגוש, אושר, כאלה שלא חשתי מעולם. לצפות בחיים נהרסים סביבי, לשמוע צרחות כאב באוזניו הרכות של בן האנוש, כל זה טוב ונעים. אך הדבר שיספק אותי יותר מכל, הוא המוות שלי עצמי. אך כמובן שאיני יכול למות בתוך גוף אנושי. ואיני יכול להירצח בתור רוח המטיילת בעולם ללא מטרה. לכן עליי להרוג את כולם. אחד אחרי אחד, כולם ימותו. וכשהשאר ימותו, אשאר רק אני. ואז אהיה חייב למות. אז, הכל יסתדר, ולא אהיה חייב לצעוד עוד צעד בנעליו של בן אנוש. גיחוך נפלט בין שפתי האנוש, גיחוך ערמומי שזיהיתי כקולי שלי. אין בי רחמים כלפי האנוש שעליו השתלטתי. הוא רק אחד שיהיה חייב למות גם הוא. כולם חייבים למות. רק עוד דם. רק עוד טיפה אחת. רק עוד גופה אחת. עוד קבר, עוד מצבה, עוד ריח מצחין של ריקבון, עוד עורבים מסכנים שינקרו את הגוף הרפוי של עוד יצור עלוב. גם הוא ימות בסוף. וגם אני. סופי יגיע בקרוב. רק עוד שנה, עוד שנתיים. וכולם ימותו. ואני אמות.
אבל אני חייב להיזהר. לא קל להשתלט על גוף אנושי שכזה. אם דיאו ימות, אני אהיה חייב למצוא מישהו אחר. וזה לא בא בחשבון. הוא המיועד. בעל כוחות שנדמים קטנים, אך יכולים לסייע לי יותר מתמיד. הכוחות שלי, עם הכוחות שלו… נהיה… בלתי מנוצחים. ראיתי אותה מרחוק. שיערה השחור מתנופף עם תנועותיה, משסעת שד נוסף שמפריע לה שדרכה, צעדיה מהירים ומחושבים. היא רזה, לבושה בבגדי קרב בסיסיים ביותר. עיניה היו עיניי נץ, ממוקדות בקורבנותיה. היא הביטה היישר עליי, עיניה הכחולות נדמו כרסיסי זכוכית רחוקים. העיניים האלה… חייכתי בזדוניות. אני לא מחבב אותן. אולי אעקור אותן כשאסיים עם גופתה ברפויה והמתה. העורבים יכולים לקבל את שאר הגוף. אני רוצה את העיניים. צעדתי אחורה, נע במהירות. היא רוצה לגמור עם כל זה מהר. להרוג את דיאו, לנקום את מותו של הנער שרצחתי בתאווה. אבל אני לא ממהר לשום מקום. הזמן משחק לצידי, ומחוגי השעון המתקתקים לא מפריעים לי כלל. אני אנצל את העובדה הזו. היא רוצה קרב חלק ומהיר? אני לא. אני מעדיף לשחק את כל המשחק. נראה אותה מתקרבת.
המשחק נמשך זמן שנדמה כרב, אך היה למעשה רק דקות אחדות. אני, בורח והורג, היא, מתקרבת והורגת. היא רק עוזרת לי לחסל את כולם. רק עוד מוות. היא לא יודעת שהיא מסייעת לרוצח של הנער שאותו היא נוקמת. חיוכי רק התרחב. הדם כיסה את גופי, ספוג בבגדיו של בן האנוש, מרוח על חרבו וסכיניו, בשערו, על עורו. טעם מתכתי וריח מלא חטא. כמו שאני אוהב. הבטתי מאחורי, רואה אותה מתקרבת. כשראתה את חיוכי, זעמה רק גדל. היא החלה למהר, חרב בכל אחת מידיה, חותכת את האוויר בכל צעד וצעד. חשתי כאב דקיק, מייגע אך מענג. שריטה. לא עמוקה מדי, אבל עמוקה מספיק כדי להעביר אליי את הכאב של האנוש. הדם ניגר, מנצנץ וסמיך, אך לא נתתי לו להסיח את דעתי. רצתי קדימה, מתגלגל הצידה, זונח את הקרב. אני חייב לשרוד את זה. הגוף שבו אני משתמש חייב לשרוד עוד שנה לפחות. אין זה אפשרי להניח לו למות. גופו של האנוש חשוב יותר מההרג של השדים האלו. במיוחד כשהם ימותו בכל מקרה. התנגדתי לדחף שלי להישאר בקרבת המלחמה והדם, ורצתי אל בין השיחים, משתמש בכל כוחותיי האחרונים. אני לא יכול לנצל את גוף האנוש לעוד זמן רב, ככל שהקשר בינינו נחלש כך גם הזמן שבו אני יכול להשתמש בגופו. כבר חשתי את ראייתי מתערפלת מעט, חוזרת להיות קהה ומשונה, כפי שבני האנוש מתבוננים בכל יום ויום. ראשי כאב, והשריטה המדממת החלה לכאוב יותר ויותר, מקשה על בריחתי ומעיקה על תפקודיי. לא. אם אעזוב את בן האנוש עכשיו, הוא יתעלף. ובת האנוש בעוקבת אחריו לא תהסס לפגוע בו. היא תהרוג אותו בקלות, והוא לא יוכל להתנגד. היא קטלנית. אני אוהב את זה. ניערתי את ראשו של בן האנוש קלות, מנסה להתרכז, להתמקד, להמשיך קדימה. ריצתי הייתה מהירה, והנערה שעקבה אחריי נשארה מאחור, עדיין מנסה באפן נואש ומעט פתטי להשיג אותי. אבל אני אמשיך לרוץ. אני יותר מהיר, יותר חזק מבני האדם. אני לא חייב להסדיר את נשמתי. אני לא חייב לאגור כוחות. אני חזק.
המרוצה שלי לא נגמרה. נטשתי את שאר החברים של בן האנוש מאחור, ממשיך הרחק אל תוך היער האפל שהכרתי מימיי הצעירים. הנערה נשארה מאחור גם היא, אך לא הרשתי לעצמי לקחת סיכונים, והמשכתי לרוץ ללא הפסקה. בכל פעם שראייתי היטשטשה, או שכוחותיי אזלו, רק הזכרתי לעצמי שאני שד, שאני פראי, שאני חזק, מסוגל לעשות את כל זה. אני לא בן אנוש, כוחותיי לא נגמרים. דוחק את גבולות הזמן עוד ועוד, מתרחק כמה שיותר מהשאר. הופתעתי לגלות שנשימותיי הופכות לכבדות יותר ויותר, ושצעדיי מאטים מעט, כמעט למהירות אנושית. אך הגבולות לא חלים עליי. אני יכול להמשיך לרוץ. היער הוא אינסופי, כך גיליתי בעצמי, ואני אמשיך קדימה עד שלא אראה יותר את עקבות הדם. הכפר כבר היה רחוק ממני, ונדמה רק כנקודה אפורה ועקובה מדם באופק הרחוק והלא זכור. לא אחזור לשם בקרוב. רק אמשיך קדימה, אל היער. השתעלתי קלות, מבין שחולשות האנוש מתחילות להשפיע עליי. איך זה יכול להיות? אני לא יכול לוותר עכשיו. הנערה אולי נשארה מאחור, אך כעסה לא שכך והיא מסוגלת להדביק את הפער תוך כמה שעות אם תנסה, אם אני ארשה לאנוש להתעלף על האדמה כמו גוויה חסרת חיים. אני חייב להמשיך לרוץ. לא אתן לה לפגוע בו. כשרצתי, הרוח שורקת באוזניי והעצים חולפים על פניי במהירות, מחשבה אחת עלתה בראשי. מחשבה שלא טבעית לי. מחשבה… ששייכת לבן האנוש. היא. סייקו, זה שמה. המתולתלת הנמוכה, בעלת הנמשים והשיער האדמוני. היא החולשה שלו. אבל למה היא מופיעה במחשבותיי? הרי לא אכפת לי ממנה. היא רק עוד בת אדם שתצטרך למות בכל מקרה. אך דמותה לא הרפתה ממחשבותיי, וראיתי אותה, כמו חיזיון משונה. היא, מוטלת על האדמה, דמעות על לחייה, ודם על בגדיה. באופן משונה, חשתי את ליבו של האנוש מתחיל לפעום מהר יותר, וחשתי את ראייתי מתערפלת שוב. סייקו. היא… משנה אותו. היא משנה אותי. למה לעזאזל… למה אכפת לי ממנה? למה אני מתחיל להאט? למה אני חושב על לחזור חזרה, להביא אותה איתי? היא רק עוד בת אדם. היא רק עוד נשמה חוטאת. היא תמות. כמו כולם. אני שד, קר, חסר רגשות. למה אני רוצה להציל אותה, לחזור בשבילה? ניערתי את ראשי, ממשיך קדימה, ומנסה להתעלם מהדמעות הקרירות שזלגו מעיניו של בן האנוש.
תגובות (10)
סאן-סאן, דיי לכתוב כלכך מושלם!! >.<
זה לא הוגן כלפי אחרים פה :< ~קנאה קנאה~
תמשיך :<
ואל תהרוג אותו!
דוניגו ^^
תמשיך, תמשיך ותמשיך!!!!!
מיאו? השד של דיאו גורם לו להפוך למגניבב! אעמ… סורי. תמשיך.
תמשיך!
מוות! יאי!
שאלה רצינית: למה אתה כותב כל כך מקצועי? זה לא נאות! (מילה מתחכמת שלקחתי ממך)
בכל אופן, מחסום כתיבה זה מעצבן. כל כך מעצבן.
תמשיך!
השד של דיאו כל כך סקסי.
הפרק הכי אדיר שאיי פעם קראתי.
דם, דם, ועוד דם.
רצח, וכמה שיותר ממנו *-*
הפכתי לסדיסטית! :O
נ.ב: אני אוהבת את הדרך שבה השד הזה חושב.
זוכרים את הימים בהם אהבתי דמויות שהן לא השד של דיאו?
כן, הן נגמרו.
חוץ מבויד, לו יש מקום נצחי בליבי.
סיישד!
אני ממש ממש גרוע בלשלב שמות…
תמות אנדרו, די להפריד בין סוניגו המתקתק לדייגו הסקסי.
המשכתי את הירח במלואו דרך אגב, אם מישהו מתעניין.