לאבד חלק ממני

"את יודעת, זה לא חייב להיות ככה, את לא חייבת לבוא." חייכתי לעברה חיוך אמיתי, אחד כזה שרק איתה יוצא בקלות. היא הרימה את מבטה לעבר עיניי ואמרה, מעט בכבדות, "כן, זה כן; אין לי ברירה אחרת. אני לא יכולה להישאר כאן ולעזוב אותה לבד." היא בטח התכוונה לאחותה. היא לא יכולה להפסיד את יום השנה למותה. זה ישבור אותה מבפנים עד השנה הבאה.
"אבל בכל פעם… בכל פעם את נשברת מחדש, בוכה עד איבוד הכרה פתאומי. את חושבת שזה מה שהיא היתה רוצה?" שאלתי אותה. אני יודע שהייתי מעט אכזרי, אך אני לא יכול לתת לה להתפרק כל פעם, ועוד אחרי שהיא מצליחה לבנות את עצמה מחדש…
"אני יודעת, אבל אתה לא מבין; אני הבטחתי לה שתמיד אהיה שם, שתמיד אדבר איתה ואספר לה על דברים חדשים שקרו, שתמיד…." היא השתתקה לפתע ונעלמה דום. "נויה, קרה משהו?" ניגשתי אליה וניסיתי לגעת בכתפה אך היא התרחקה ממני בפתאומיות.
"היא אמרה שהיא רוצה אותי מאושרת, שהיא רוצה תמונה של שתינו מחייכות על קברה. היא אמרה שאם אבכה היא תשנא אותי, איך היא יכולה לשנוא אותי? היא לא כאן בכלל, איך?! …" היא המשיכה למלמל לעצמה דברים בעוד אני מנסה להרגיעה.
"נויה… נויה!" החזקתי את פניה בשתי ידיי, גורם לה להביט בי ישירות. "הכל בסדר, אני בטוח שהיא לא שונאת אותך. היא אמרה את זה כי היא *רוצה* שתהיי מאושרת, היא ניסתה לתת לך סיבה שתחייב אותך לחייך." ידי ליטפה את לחייה קלות. "כמו שאני רוצה שתחייכי." דמעות קטנות התחלו לזלוג מעיניה. "אבל אני צריכה אותה בשביל לחייך. איך היא העזה לעזוב אותי?!" היא ייבבה בשקט.
חיבקתי את גופה הצנום ונשקתי לראשה בעדינות. "הכל בסדר…" מלמלתי, "הכל בסדר…"

היא הלכה לקבר באותו יום. אני נשארתי באוטו. רציתי לתת לה זמן לבדה עם אחותה. אני מניח שיש להן הרבה על מה לדבר.
כשהיא חזרה למכונית היא נראתה פחות זוועה מהפעמים קודמות. עיניה עדיין היו נפוחות מבכי וידיה היו מלוכלכות במעט אדמה. ריח של פרחים נדבק בבגדיה, בטח מין הפרחים שהיא נשאה איתה.
"את מרגישה… בסדר?" שאלתי בזהירות. היא לא ענתה אלא רק הינהנה בשקט בראשה לאות 'כן'.
התחלתי לנסוע בכביש היישר. נויה עדיין שתקה ולא דיברה מילה. לא רציתי להפיג את השקט אך הייתי מוכרח. "אני בטוח שהיא סולחת לך על זה ששכחת את החלק הזה של ההבטחה שלך." אמרתי, מנחש בערך על מה היא דיברה איתה.
"אולי, אבל לעולם לא אוכל לדעת." היא אמרה, בפעם הראשונה מתחילת הנסיעה. "היא היתה אישה מקסימה, כמו שאתה בטח יודע. היא היתה כל כך חברותית ואכפתית, כל כך טובת לב וצנועה. אני לא מבינה למה המכונית היתה חייבת לפגוע דווקא בה באותו יום ובאותו מקום." קולה היה קשה ונטול רגש. רציתי להשיב לדבריה אך היא המשיכה. "אני מצטערת, אני יודעת שזה קשה לך בדיוק כמו שזה קשה לי, אבל תבין שהיא כמו חלק ממני. היא אחותי." לקחתי ימינה בפנייה ונעצרתי מול הדירה שלה. "אני יודע," השבתי בפנים שלוות. "גם אני עדיין לא התגברתי על זה, אבל השלב הקשה יעבור, בסופו של דבר." היא הודתה לי על הליווי ויצאה, סוגרת את הדלת אחריה. נשארתי לשבת שם מול ביתה עוד כמה דקות, כשראשי מלא במחשבות.
כל כך התגעגעתי אליה, אל סתיו. אני לא יכול לנחש כמה קשה זה היה בשביל נויה, כי היא עוד קטנה, אבל עדיין, זה לא אומר שלי כואב פחות, אחרי הכל, היא היתה אשתי.