רוז – פרק 1

גיששתי לעבר כובע הפונפון שלי וסידרתי אותו.
"את בסדר?" שאל אותי מאט,
מאט הוא חבר ילדות שלי, אני מכירה אותו מאז שאני מכירה את עצמי.
"כן, למה?" שאלתי בסקרנות,
"כלום, פשוט," הוא הביט בי לשבריר שנייה, "את נראית שונה היום, מודאגת יותר."
"אני לא." אני אומרת בעצבנות.
הוא הביט בי לכמה דקות ואז הסיט את ראשו.
הלכנו שנינו לבית הספר ביחד, כמו בשאר השנים שאנחנו מכירים.
בזמן שנכנסנו לבית הספר, עצרתי ואחרי גם הוא.
"שמע, אני ממש עייפה וזה לא היום שלי." אמרתי, בתקווה שיבין ולא יתלונן כל היום שאני נראית מודאגת, לא בגלל שרציתי להתחמק ממנו, אלא פשוט באמת הרגשתי עייפה, כאילו אין לי יותר מרץ לשום דבר.
"מוזר, בדרך כלל את ממש מלאת אנרגיה, אבל בסדר. אם את צריכה משהו את יודעת איפה אני לומד", הוא אמר בחיוך.
מאט גדול ממני בשנה, הוא בכיתה י"א ואני בכיתה י'. הפרש הגילאים הקטן לא הפריע לנו אף פעם להיות ידידים הכי טובים.
"תודה מאט" החזרתי לו חיוך ושנינו הלכנו לכיתות.
בדרך לכיתה נפגשתי עם החברות הכי טובות שלי, איימי ואמה.
"מה קורה?" שאלה אותי איימי עם חיוך,
"איתי הכל מצויין, תודה ששאלת", אמרה אמה בציניות.
חיוך עלה על הפנים שלי, "הכל בסדר" אמרתי בחיוך.
"לפני לא נראית בסדר" אומרת איימי,
"צפינו בך מדברת עם מאט" מוסיפה אמה.
"את לא צפית בי מדברת עם מאט, את צפית במאט" אני אומרת לאמה בחיוך קל.
"איך אפשר שלא?" פונה אלי אמה.
איימי מצחקקת ומוסיפה, "הו אמה אמה."
אני לא אשקר, מאט באמת נראה דיי טוב, הוא חטוב, יש לו עיניים ירוקות, שיער חום קצר ועור קצת שזוף בדיוק במידה הנכונה, לא יותר מידי.
הוא הידיד הכי טוב שלי, הוא מכיר אותי בצורה מעולה, הוא עוזר לי כל הזמן, אבל הוא תמיד ישאר רק בתור הידיד הכי טוב הנצחי שלי.
"את יפה אמה, תנסי לדבר איתו ואולי יצא משהו." אני קורצת לאמה.
אמה באמת יפה, היא רזה, שזופה, שיער חום בהיר ארוך ועיניים ירוקות בהירות ונדירות.
"אוי תפסיקי" אמה אומרת בצחוק ואנחנו ממשיכות ללכת לכיתה שלושתינו.
כשאנחנו מתיישבות בכיסאות שלנו לפתע איימי אומרת, "מתי יבוא האביר על הסוס הלבן שלי? אמה כבר מצאה"
שלושתינו פורצות בצחוק, "גם אני עדיין לא מצאתי את שלי, אבל אם נמשיך לפנטז כלום לא יקרה."
כולן מהנהנות כאות להסכמה.
אני לא חושבת שאני יפה, יש לי שיער חום בהיר ארוך,עיניים כחולות, אני רזה, אבל אני לא מצליחה לאהוב את עצמי.
"איימי, רק תגידי שאת רוצה חבר וכבר יהיה תור של בנים שממתינים לרגע הזה כל חייהם" אמה פונה לאיימי.
איימי היא היא מוגדרת כילדה המושלמת ביותר, היא בעלת שיער בלונדיני ארוך, עיניים ירוקות והיא רזה. הייתי רוצה להיראות יותר כמו איימי, אבל זה לא יקרה.
"אבל אני רוצה מישהו רציני" עונה איימי בעצבות,
"בנות אנחנו נשמעות כמו חבורת זקנות שמתלוננות על החיים שלהן" אני אומרת,
"צודקת רוז" הבנות משיבות ביחד ובדיוק מצלצל הפעמון שמודיע על תחילת השיעור הראשון, או במקרה שלי השיעור הכי-נורא-שקיים-בעולם, מתמטיקה.
אני מוציאה את מחברת המתמטיקה שלי, מעבירה לעמודים האחרונים ומוחקת את היום שעבר אתמול,
עוד 5 ימים לטיול השנתי.
אני סופרת את הימים כי זה הטיול שכולנו חיכינו לו במשך כל השנה, וסוף סוף הוא קרוב.