אני ורק אני- פרק 49
~נקודת מבט דניאל~
שכבתי בחדר של דיוויד והשותף שלו עם כרית על הפרצוף
עצמתי עיניים
וחשבתי על רועי
ועל כמה שאני מתגעגעת למגע שלו, לנשיקות שלו, אליו
ולכמה שהוא צודק,
דיוויד אוהב אותי!
כלומר אין הסבר אחר לזה שהוא ניסה לנשק אותי לפני דקה נכון?
אוישש החיים כל כך מסובכים!!
”דנוויד אני עצובה” אמרתי בקול עצוב
”שמתי לב” הוא ענה
גיחכתי
”חד הבחנה שכמוך”
”חסרת חוש הומור שכמוך” הוא חיקה את הקול שלי
”מצחיק שכמוך” החזרתי לו בהגזמה של הקול שלי
הוא שתק
הורדתי את הכרית מהראש והתרוממתי
התנגשתי בראש של דיוויד
”אחח…” שיפשתי את ראשי
”יש לך גולגלת חזקה מהרגיל” הוא אמר ושפשף את המצח שלו
”שלום הייתי בטוחה שהגעתי לדנוויד, לא למומחה גולגלות” צחקתי
”זעזוע מוח יש לי ממך ימשוגעת” הוא צחק
והוריד את היד מהמצח
”דניאל… רציתי לדבר איתך על משהו…” הוא אמר והשפיל את מבטו
שיטטט מה אני עושה?!
”מה?” שאלתי
”זה בקשר לאבא שלי, שלנו”
נרגעתי קצת והסתקרנתי ממה שהוא עמד לומר
”טוב… אה.. הוא אמור ל-” הוא נעצר
הדלת נפתחה
ונכנס מישהו מאוד חתיך לחדר מתנשק עם מישהי
אני ודיוויד הסתכלנו עליהם בשוק
הילד החתיך הוריד חולצה והם נשכבו על המיטה השנייה בחדר
”אההם…” דיוויד ’השתעל’
הילד החתיך הפסיק לנשק את הילדה הבלונדינית והסתכל עלינו
הוא קם ממנה וניגש אליי
”את בטח דניאל” הוא אמר וחייך חיוך של שיניים צחורות
”כן…” גמגמתי
”נהדר! אני שמח סוף סוף להכיר אותך, אבל אם תסלחו לנו, נאלץ לבקש ממכם לצאת מהחדר” הוא אמר בחיוך
הוא הסתובב אל הבלונדינית, אבל היא לא היתה שם, שמענו את הדלת נסגרת
” חבל…” הוא מלמל לעצמו ”היא לא יודעת מה היא מפסידה”
”אתה בנאדם חולה” דיוויד הכריז
הילד החתיך הרים את החולצה שלו מהרצפה ושם אותה
”מה אתם עושים פה בכלל יא קטינים, אין לכם בצפר או משהו” הוא שאל בלגלוג
”כולה שנה גדול ממני, מי שישמע” דיוויד לגלג עליו בחזרה
”טוב יאללה דיוויד , יש ילדה יפה בחדר, ואתה מפריע לי להציג את עצמי בפניה!”
הילד החתיך אמר ופנה אליי
”שון החתיך” הוא הציג את עצמו והשתחווה
”והצנוע..” מלמלתי
”אני מבין שדיוויד מדבר עליי הרבה אה?” הוא שאל וקרץ
”כל הזמן, לא מפסיק לחפור עליך” צחקתי
”נו דיוויד אתה רואה? אפילו היא אומרת שאתה הומו”
דיוויד נהיה אדום מכעס
”למי קראת הומו יזבל?” הוא קפץ עליו ושניהם נפלו למיטה
אני התפקעתי מצחוק
”דיוויד, אתה פשוט מוכיח את הטענה שלי” שון צחק
דיוויד קם ממנו והחטיף לו סטירה חלשה
”תזהר ממני” הוא הזהיר אותו
”בטח מאמי” שון אמר ואז קפץ על דיוויד והביא לו נשיקה לראש
”איחח ימגעיל מה אתה עושה?” דיוויד צעק עליו
”יש לך קרקפת סקסית, אין מה לעשות” שון צחק
ואני מתפקעת מצחוק
”נו אתה רואה איך עודדנו את מצב רוחה העגום של אחותך?” שון הסתכל על דיוויד
”פעם הבאה אתה מנשק לי את הראש, אתה קבור בתוך כפר פינגווינים בסיביר, ברור?!” דיוויד התעצבן עליו
”ברור כשמש בסיביר” שון צחק
”יופי”
”עכשיו חמדמדים, תסבירו לי מה אתם עושים פה” שון אמר והתיישב על המיטה שלו
”אפשר לשאול אותך את אותה שאלה” אמרתי
”חצופונת חברה שלך” שון צחק
”אני לא חברה שלו!” התעצבנתי
”בסדר מאמי, תירגעי. חיה אמורה להחליף את עידית, אבל היא לא באה”
הוא הרגיע אותי
”אתה יודע ש-” התחלתי אבל דיוויד שם את ידו על פי
”ששש…” הוא לחש לי
הסתכלתי עליו בלי להבין
”מה?” שון שאל
דיוויד הוריד את ידו מהפה שלי
”כלום..” מלמלתי
פתאום הדלת נפתחה בטריקה
דיוויד חטף מהר תיק פתוח וריק והתחיל למלמל לעצמו דברים על קרם הגנה
”שון הארט!!” חיה צעקה
”אה חיה? מתי הגעת?” שון שאל ברוגע
”אתה יודע כמה זמן אני בכיתה?! תפסיק להפריע להם ובוא” היא צרחה עליו
”בסדר שנייה..” הוא מלמל וקם
היא תפסה לו באוזן ומשכה אותו מהחדר
דיוויד התחיל להתפקע מצחוק.
לא יכולתי וצחקתי גם.
”הילד הזה מפגר..” דיוויד מלמל ונרגע
”שמתי לב!” אמרתי ונשכבתי על המיטה
”אז את לא עגומה יותר?” הוא שאל
ואז נזכרתי ברועי
והתעצבתי שוב
לקחתי את הכרית ושמתי אותה על הפרצוף
”בוא נחליף נושא דיוויד…” מילמלתי, קולי יצא עמום דרך הכרית ”מה רצית לספר לי מקודם?”
”אה…” הוא מלמל בעצבנות ”אבא מגיע לארץ”
קמתי מהר והסתכלתי עליו בהלם
”מה?!?!?!?” צרחתי
”אני רציתי לספר לך קודם אבל… לא רציתי להפיל עלייך כל כך הרבה,” הוא הסביר את עצמו
”כמה זמן אתה יודע על זה?” שאלתי
הוא השפיל את מבטו ”הוא עובר לארץ דניאל, באתי לפניהם כדי להתאקלם”
הסתכלתי עליו בהלם ובכעס, בעיקר בכעס
”אז מלפני חודש וחצי אתה יודע על זה, ולא חשבת לספר לי?!” צעקתי עליו
”אני מצטער דניאל..” הוא מלמל
”לא, כאילו לספר שאתה אח שלי עשית, יש לך רשימה של דברים שלא ידעתי על החיים שלי?!
”דניאל זה לא ככה… תסתכלי על זה רגע מהנקודת מבט שלי…-”
עצרתי אותו
”נמאס לי להסתכל על דברים מנקודות מבט של אחרים! תנסו אתם להסתכל על זה פעם אחת מהנקודת מבט שלי!!” צעקתי עליו
”דניאל.. תרגעי” הוא ניסה להרגיע אותי
"אתה יודע בכלל כמה אני מנסה שלא לשמור על קשר עם הבנאדם הזה?! דיי חשוב שאני אדע על זה, לא נראה לך!?" צעקתי ויצאתי מהחדר
כולי דומעת,
ורצתי,
אני אפילו לא יודעת לאן
יצאתי מהבניין ופניתי שמאלה
התיישבתי באיזה מקום על הדשא וקברתי את פניי ברגליי
התחלתי לבכות
'זה יותר מדיי….' מלמלתי לעצמי
הוצאתי את המכתב שרועי כתב לי מהכיס וקראתי אותו שוב, ושוב, ושוב
הנייר היה רטוב מדמעות
איך אני אמורה לסחוב את כל זה על עצמי?! אבא שלי (לא שמגיע לו שאני אקרא לו ככה) מגיע לארץ ורועי עזב…. זה הכי כואב, זה פשוט לוקח לי את הלב, ופשוט מפורר אותו
"היי.. את בסדר?" פתאום שמעתי, לא הרמתי את מבטי. פשוט לא הגבתי
הרגשתי מישהו מתיישב לידי
הרמתי קצת את מבטי, זה היה שון
"אתה לא אמור להיות בשיעור?" שאלתי אותו, קולי היה שבור
"הפרעתי…. היא הוציאה אותי החוצה" הוא הסביר, קולו היה חלק ונעים
צחקתי צחוק קטן
הוא צחק גם
"וזה המקום שבאת אליו?" שאלתי אותו, לא מסתכלת עליו
"אני תמיד בא לפה, את גנבת לי את המקום" הוא אמר
הרמתי את מבטי אליו, הרגשתי את עיניי שורפות מרוב בכי
"אני לא יכול לראות ילדה יפה בוכה" הוא אמר וניגב עם אגודלו דמעה מהלחי שלי
"מה קרה חיימשלי?" הוא שאל
"כלום.. כלום מלמלתי וקיפלתי מהר את המכתב, הכנסתי אותו לכיס
"מה זה היה?" הוא שאל
"כלום!" התחמקתי
"נו תראי!"
"לא, נו" ביקשתי
"אם הפתק הזה גרם לך לבכות צריך לזרוק אותי לפח!" הוא אמר
"ממש לא!" התעצבנתי
"טוב נו מה את כועסת?!" הוא שאל בקול תמים
"לא משנה.."
"מה דיוויד הזבל הזה עשה לך?" הוא שאל
"זה לא רק דיוויד.." מלמלתי
"נו אז איך אני אעזור לך אם את לא אומרת לי מי עשה לך את זה?!" הוא התעצבן בכאילו
"זה… פשוט אבא שלי מגיע לארץ" נכנעתי
"ומה רע בזה?" הוא שאל, לא מבין
"אני לא רוצה לראות את אבא שלי"
"בגלל זה את בוכה?" הוא שאל
"זה לא קשור רק לזה" מלמלתי, אין לי מושג למה
"אז צדקתי! זה המכתב הזה!" הוא אמר והכניס את ידו לכיס שלי
"שון!" צעקתי והוצאתי את ידו
אבל המכתב כבר היה אצלו
ניסיתי לחטוף לו אותו מהיד, אבל הוא כבר קם והתחיל לרוץ
"שון!!!" צרחתי וקמתי אחריו
מטומטם הילד הזה
"דניאל, אני אוהב אותך, אני מצטער…" הוא המשיך להקריא את המכתב בקול, שמעתי את קולו נהיה רציני יותר ויותר עד שהוא הפסיק לגמרי
הוא נעמד במקום
הגעתי אליו
"תביא" אמרתי בקול רצחני
הוא הסתובב אליי, מבטו היה קצת המום, בעיקר מצטער ומלא רחמים
"אני ממש מצטער בשבילך-"
החטפתי לו סטירה מצלצלת לפרצוף
הוא הסיט את פניו ושם על הלחי שלו את ידו
"פעם אחרונה שאתה עושה את זה!" צעקתי עליו, והבטתי עליו במבט כזה, שאם מבטים היו יכולים להרוג, הוא כבר היה מת ממזמן
הוא שתק
חטפתי את המכתב מידו והלכתי משם בעצבים
אני לא מאמינה שהוא קרא את המכתב!
"דניאל!" הוא קרא ורץ אחריי
התעלמתי ממנו
פתאום הוא תפס בכתפי וסובב אותי אליו
"אני מצטער" הוא התנצל בכנות מוחלטת
לא הגבתי והסתובבתי, התחלתי ללכת שוב
הוא תפס בידי וניסה למשוך אותי לעמוד מולי, ניסיתי להתנגד אבל הוא לא נתן לי
"תעזוב אותי!" צעקתי
"אבל…" הוא ניסה להסביר
אבל הוא הופסק
דיוויד הגיע משום מקום, והטיח אותו לקרקע
שון שכב שם המום
"אל תיגע בה!" דיוויד צעק והדגיש כל מילה
הוא הרים את מבטו אליי
באתי לבוא אליו, אבל אז נזכרתי שגם עליו אני כועסת
"אני לא צריכה שתציל אותי" אמרתי בקרירות ורצתי משם
הגעתי לחנייה של המכוניות של המקום
עוזי היה שם ועישן סיגרייה
"עוזי!" קראתי לו
הוא הסתכל עליי
"אתה יכול להסיע אותי הביתה?" שאלתי אותו
"תלוי, איפה את גרה?" הוא שאל
הבאתי לו מיקום
"עשרים דקות נסיעה בערך" הוא הודיע
"אתה יכול?" שאלתי
"בטח" הוא אמר ונכנס למכונית השחורה
נכנסתי והתיישבתי במושב מאחורה
תגובות (6)
המשךךךךךךךךךךךך
פשוט תמשיכי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
תמשיכייייי
תמשיכייייי
כן תעלי ותמשיכי!!!!!!!!!!!
תמשיכיייי