כששני עולמות נפגשים… הקדמה+ פרק 1

~הקדמה~
קוראים לי לין אני בת 17 כיתה י׳א.
ישלי עיניים ירוקות ושיער חום חלק.
עד כמה שאני נראת ילדה טובה אני הכי לא.
ההורים הביולגים שלי שלחו אותי לאימוץ כשנולדתי. בגיל 14 שלחו אותי לפנמייה לעבריינים צעירים אני לא כלכך רוצה להיכנס לסיבות עכשיו אני רק יכולה להגיד שאצלי חוקים נועדו כדי להפר אותם, החיים שלי נהרסו גם ככה בגלל זה אין לי בעיה להסתבך בצרות
החברים הכי טובים שלי הם פלג וקורל הם היחידים שמבינים אותי.

אהלן ממצב? קוראים לי פלג אני בן 17 וחצי כיתה י׳א. ישלי שיער שחור ועיניים חומות.
בגיל 13 פתחו לי תיק במשטרה ושלחו אותי ללמוד בפנמייה לעבריינים צעירים, תמיד הייתי ילד כזה שעובר על החוק. מאז שההורים שלי נפטרו אני מרשה לעצמי לעשות הכול. על הלימודים ויתרתי כבר מזמן למרות שבפנמייה כל הזמן לוחצים עליי ללמוד. חברה? אין לי. לאיודע לא לחוץ לי כרגע.

היי אני קורל בת 17כיתה יא.
יש לי שיער שטני ועיניים כחולות.
גם אני לומדת בפנמייה לעבריניים כולם עבריינים וזה קצת מפחיד אותי כי אני ההפך המוחלט מלהיות עבריינית.
אני פה כי תפסו אותי בקום הלא נכון ובזמן הלא נכון.
חבר? אין אבל תאמת שיש לי קראש קטן על פלג אבל אני לא יודעת אם יקרה משהו…
טוב אז זהו בנתיים

קוראים לי לידור אני בן 20 אחריי צבא
גמרתי את התיכון עם הצטיינות יתרה. אני נחשב ילד טוב. חינכו אותי בבית טוב. אני בא ממשפחה עשירה אבא שלי שוטר ואמא שלי עורכת דין מצליחה.
תמיד אהבתי לשחק כדורגל וגם הייתי טוב בזה. החלום שלי היה להיות שחקן כדורגל אבל ההורים שלי לא הסכימו לי, הם אומרים שכדורגל זה משחק אלים ובהמתי.
חברה? הייתה לי עד לפני חודש אבל נפרדנו כי לא הסתדר.

פרק 1
~נ.מ לין~
כמו שאתם כבר יודעים לי קוראים לין.
אני לומדת בפנמייה לעבריינים.
הכול התחיל בגיל 14, העמידו אותי למשפט בגלל שכבר חגגתי 12 היה אפשר לשלוח אותי לכלא לנוער אבל אישה אחת הצילה לי את החיים והיא המנהלת של הפנמייה…
״גזר הדין שלך הוא שנתיים״ אמר השופט
״חכה!״ מישהי מספסל העדים צעקה, היא הייתה נראת בסביבות ה40 לגילה שיערה הבהיר היה אסוף היא לבשה חצאית צמודה עד הברך, וחולצה בצבע סגול כהה וביד ימין שלה החזיקה מזוודה שחורה.
״ומי את גברתי?״ שאל השופט
״לי קוראים איילת ואני מנהלת פנמייה לנוער״ היא אמרה והוציאה מתוך המזוודה תמונה של המקום
״ומה מטרת הפנמייה?״ השופט שאל
״בפנמייה הזאת יש ילדים מגילאים 12-18 שנועדה לעזור לילדים האלה לפתוח דף חדש. אני חושבת שבמקום לשלוח אותה לכלא בעתיד דבר זה עלול לפגוע בה בהמשך, כמובן שלין צריכה להחליט אם היא רוצה לבוא לשם או לא, אנחנו מאמינים שהילדים יכולים להשתנות רק אם זה בה מתוך רצון.״ היא הסתכלה על השופט ואחרכך עליי.
״אני מבין… לין מה דעתך?!״ שאל השופט
״א… אנ… אני…״ גמגמתי לא ידעתי מה לעשות מצד אחד אני לא רוצה ללמוד בפנמייה ומצד שני זה עדיף על כלא.
״אני מסכימה״ אמרתי בסוף