she's just a girl and she's on fire.. פרק 8

חפירות ברציתי להוסיף :)
**
המשכתי לשבת בתחנה מחכה לאוטובוס שיבוא ויציל אותי מהעיר הזאת.
העיר המשוגעת. העיר שהשאירה אותי לא שפויה במקום לא שפוי.
הסתכלתי על השעון והשעה הייתה 22:35, יש לי עוד הרבה זמן לחכות.
בהתחשב שאני נמצאת בעיר במרכז כשאני אמורה להגיע לעיר בצפון מקשה עליי למצוא אוטובוס.
האוטובוס היחידי שמגיע אל הבית היחידי שבו קיבלו אותי בלי שום תנאי -הבית של תמר, הייתי צריכה לחכות שעתיים לאוטובוס אחד ומסכן שיעבור ויציל אותי מכאן.
כל דקה שעוברת הלב שלי פועם מהר יותר.
ספק מהקור. ספק מהלחץ מה ייקרה אם השעה 23:00 תגיע והאוטובוס לא יעבור, ואני אשאר לחכות פה.
הבטתי על האיפון שלי שצלצל, על הצג הופיעה מספר מוכר מאוד. אמא.
עברו להן 40 דק' מאז שיצאתי מהבית של אמא. מאז לא שמעתי ממנה.

-"הלו" אמרתי בקול שקט וניסיתי לייצב את קולי הרועד מהקור ששורר בחוץ . הייתי צריכה ללבוש ג'קט מחמם יותר.
"ה-הלו. שנאל?" אמרה אמא בגמגום חלקי
-"מדברת" אמרתי בקול נוקשה. אני לא יכולה לחשוף בפנייה את רגשותיי. את ההרגשה הלא נעימה הזאת ששוררת בליבי. ההרגשה שנקראת אכזבה שמלוות ברגש שנקרא בדידות.
אני אולי אמורה להתנהג כמו אישה בת 40 שיש לה משפחה, ילדים, עבודה, אחריות.
אבל אני בסך-הכל בת 17. ילדה שחיי הנעורים שלה נקטעו בגיל מאוד צעיר.
"א-אמ. רציתי לדעת אם הגעת ה-הביתה" אמרה בקושי. הרגשתי בקולה את הדמעות החנוקות בגרונה. אבל זה לא עוזר לי.
נמאס לי להעמיד פנים שהכל בסדר. למה אני צריכה להעמיד פנים שהכל בסדר?
אני פגועה. זה בסדר! אני עשיתי הכל מעל ומעבר.
אני לא צריכה להתבייש בזה. אני לא צריכה להתבייש להגיד את מה שאני חושבת.
-"אני עדיין מחכה בתחנה לאוטובוס. הוא אמור להגיע עוד חצי שעה" הסברתי
"ומה תעשי עד אז?. את מחכה הרבה זמן בתחנה" אמרה בשקט
-"אני אחכה. כמו שחיכיתי עד עכשיו" הסברתי בלי שום בעיה. הרי בשביל מה להסתיר?
היא שתקה.
את האמת.. הרגשתי רע על זה שנתתי לה להרגיש רע.
-"זה בסדר. לא מפריע לי לחכות. יש כאן עוד אנשים בתחנה" כמובן שיקרתי.
"אה. את לא לבד?" שאלה
-"לא. יש כאן אנשים" שוב שיקרתי. כמובן שאני לבד מחכה בתחנה. הרי מי יצא לתחנת אוטובוס ב10 וחצי בלילה כשעוד שניה יורד גשם, שיא הקור וגם ככה אין אוטובוס
"אז אם ככה אני לא אפריע לך" אמרה עם טיפה היסוס בקולה
-"רק שאלה אחת." אמרתי בקול קר. היא שתקה.
-"מה אמרתם לליאל עליי? למה הוא חשב שברחתי כמו אבא?" שאלתי בלי רגש. רק הפחד שלט בליבי. למה אני מרגישה שמשקרים עליי כל הזמן?
היא שתקה.
שמעתי רק את ההתנשמויות של אמא.
-"אמא?" שאלתי
היא שוב לא ענתה.
-"עוד שבועיים פסח ורציתי לדעת אם אנחנו בחג בבית. שאני אדע מתי לצאת" הסברתי
היא שוב לא ענתה.
-"טוב אז תודיעי לי.. אולי נעשה מימונה כמו לפני 3 שנים." אמרתי וחיוך קטן בצבץ בין שפתיי.
כמובן השיחה נותקה. כנראה יש בעיה בטלפון, אמא כנראה שמה על השתק. זה קורה לה לפעמים שהיא לא שמה לב והיא לוחצת על השתק..
לפני 3 שנים שאמא ואבא כבר לא גרו ביחד הפסקנו לעשות מימונה.
למי היה זמן לעשות מימונה…
החובות היו בעדיפות ראשונה אז עבדנו כל הזמן ובחג גם עבדנו, אבל גם ככה אף פעם לא אהבתי את המימונה.. זה סתם ראוותני ורעשני.
אבל השנה בא לי.

אל: שון
-'אני אוהבת אותך. אל תשכח את זה מון אמור. אני מחכה לך כאן ומתגעגעת'

עם כל הבלאגן שיש במצב הבטחוני בארץ וכל הבלאגן עם המשפחה שלי ובעבודה לא היה לי זמן להתייחס לשון.

'יפה שלי אני אוהב אותך. אני לעולם לא שוכח. ואפשר לדעת למה את ערה?'

-'קפצתי למכולת לקנות לאמא שלי כמה דברים חחחח אני אוהבת אותך'

הוא מעלה לי את החיוך על הפנים.

'עכשיו את קופצת למיטה לישון. אני לא רוצה לדעת שאת עדיין ערה'

-'שון! אני בת 17 ומותר לי להיות ערה עד מאוחר, ואתה לא כאן בשביל להיות איתי :-('

'אני מבטיחה כשאני אחזור מהבסיס אני אהיה רק ורק איתך. עכשיו תישני ותלמדי למתכונת שלך בצרפתית צרפתיה שלי'

-'אני עייפה בשביל ללמוד'

'אני יודע אבל זה עוד קצת וזהו'

-'מה אתה עושה עכשיו?'

'בשמירות עוד מעט אנחנו יוצאים לתרגיל בשטח, אני אהיה בלי הפלאפון'

-'אני דואגת לך..'

'אני יודע אהובה שלי. גם אני דואג לך. את יודעת למה?'

-'למה?'

'אמא שלי סיפרה לי שלא אכלת השבוע'

-'אני כן אכלתי! היא לא ראתה'

'טוב יפה שלי. המפקד שלי בא. אני חייבת לעוף. לילה טוב'

הסתכלתי על השעון שבטלפון שלי וראיתי שהשעה 23:00. האוטובוס לא בא..
הדקות עברו והשעה כבר 23:30
לא התייאשתי. אבא תמיד אמר לי לא להתייאש.
האיפון שלי השמיע קול של הודעה.
אמא? מה? בבקשה שהיא תזמין אותי אליה ותגיד שהכל היה בצחוק.
פתחתי את ההודעה וכ"כ קיוויתי להודעה הזאת שתודיע לי שהכל חלום.
'האוטובוס הגיע?'
אז כנראה לא התפללתי מספיק. .
-'לא..'
'אז מה תעשי?' נחמד לראות שלפחות אכפת לה.
-'אני כנראה אחכה.'
'אולי תקחי מונית?'
-'אני מעדיפה אוטובוס..' מונית יקרה יותר וגם אני מפחדת לנסוע לבד על מונית.
'ואם הוא לא יגיע גם יותר מאוחר?'
-'אז ב6 בבוקר יש עוד אוטובוס'
'עד 6 בבוקר?' לא עניתי.
'ילדה שלי את יודעת שהכל אני עושה למענך. נכון?'
-'כן.' שלחתי ביובש
'אולי תלכי במונית. אל תתני לי סתם לחכות ערה עד שתלכי הביתה'
-'זה בסדר. תלכי לישון. אני מקסימום אלך אל חברות שלי שגרות כאן' . אין לי כאן חברות. זה רק בשביל שאמא שלי תוכל לנוח. היא עבדה כל היום ואני בטוחה שהיא עייפה. אפילו יותר ממני.
'בטוח?'
-'כן. אל תדאגי לי. אני אסתדר.'

אמא התקשרה אליי לאחר כמה דק' שבהם חיכיתי בתחנה וכל שניה שיניתי תנוחה כי היה לי קר.
מזל שהבאתי בגדים במזוודה ככה לבשתי עליי ג'קט חם יותר.
רגלי זזה מצד לצד.
-"כן?" שאלתי ביובש
"רציתי לבדוק שהגעת אל חברה שלך" אמרה
-"אני עדיין לא אצלה. אני אחכה טיפה לראות אם האוטובוס מגיע" הסברתי לה שוב. היא אוהבת לשמוע רק את מה שהיא רוצה.
"את אמרת שאת תלכי אל חברה שלך. ככה אני יוכל לישון" אמרה בכעס טיפה
-"אני יודעת. אני עוד מעט אלך" הסברתי שוב
היה שקט.
-"זה בסדר. את יכולה ללכת לישון" הסברתי שוב
"אני לא אלך לישון!" כעסה והוסיפה "איך אני אלך לישון כשאת בחוץ!" שוב כעסה. הרגשתי אשמה.
-"לא הייתי צריכה לבוא השבת.." מלמלתי והוספתי גיחוך קטן מלא בכאב
"אולי באמת לא היית צריכה לבוא" השיבה בקול נוקשה. "היית צריכה להודיע לפני שאת באה"
-"התקשרתי.. לא ענית.." הסברתי בכאב ונשכתי את זווית פי
"כי לא רציתי לענות!" צעקה. דמעה מלוחה וחמה נשרה על הלחי שלי בלי ששמתי לב.
-"ה-האוטובוס ה-הגיע. אנ- אני אלך. ביי" אמרתי בקול חנוק וניתקתי את השיחה לפני שאמא הספיקה לומר משהו.
עצמתי את עיניי ובכיתי. בכיתי בשקט. בלב.
נשמתי נשימות עמוקות וכשהרגשתי מוכנה פקחתי את עיניי.
הבטתי על האזור השומם ושתקתי.
השקט הזה ששורר ברחוב. הוא שקט מפחיד.
השקט הזה הוא רק תדמית חיצונית.
כמוני.. מבחוץ הכל שקט. מבפנים הכל סוער.
מרוב שהמועקה שיש לי בלב היא כ"כ חזקה וגדולה, היא יכולה להציף את כל העולם.
אני מרגישה עוד שכבה ועוד שכבה נערמת לי בלב והמועקה גדלה וכבר אין לה מקום.
אין לה מקום מרוב שכל המקום בגוף שלי שורר בו מועקה.

הלב שלי תמיד עוסק בשאלה הזאת שגורמת לנפש שלי להתחרפן.
'האם אני אזכה לשמוח?'
שמחה זה רגש שבא בלי להתכוון. זה רגש שמצוי בנו כל היום.
אבל אני לא מרגישה שלמה עם עצמי להיות שמחה.
אני צריכה לשחרר את המועקות שלי ואני לא מצליחה.
אני רוצה לשחרר אותם. להתנקות.
אני רוצה את אבא שלי.. אני רוצה את אמא שלי.. אני רוצה אל ליאלי..
אני רוצה את החיים שלי בחזרה.
התחלתי להתנשם בכבדות ולא יכולתי לשאת את המשקל הזה עלי יותר.
אני רוצה להיפטר מהרגשות הנוראיות האלה שמעיקות עליי.

אל: אמא
-'את יודעת מה? אני מאוכזבת. כואב לי ואני מאוכזבת.!
אני עושה הכל מעל ומעבר. אני רוצה שיהיה לנו- לכם טוב.
אבל זה לא מתאפשר.
אני עובדת ולומדת. גם כשגרתי איתכם עשיתי אותו דבר ולעולם לא שכחתי מי אני ומאיפה באתי
אני ניסיתי כמה שפחות להתלונן כמו ילדה שבגיל העשרה.
אני לא יודעת מה קרה בדיוק אבל נמאס לי כל פעם לקחת את כל הכאב שלכם ולהעמיס עליי
אני בסה"כ באתי הביתה. הביתה! את מבינה איזה הזוי זה להגיד את זה?
בית! המקום שבו אני אמורה להרגיש אני. להוריד את הכאב לי את המעמסה ממני.
אבל זה לא קורה.
באתי לבית של סבתא כי בפנימיה אמרו שאני חוזרת הביתה לשבת ומה שאני מקבלת זה רק חרא.
אני מבינה שאני לא רצויה.
כל המילים הקטנות, כל השקט הנוראי הזה שמחורר את הנשמה שלי.
כל הדברים הקטנים שאני מנסה להתעלם מהם אבל הם משמעותיים!!
אני מנסה להבין איפה טעיתי. אני מנסה להבין מה אני לא עושה בסדר.
אני בסה"כ ילדה שרוצה את המשפחה שלה בחזרה.
אבל היא לא מקבלת את זה.
וכן! אני כן כועסת וזאת זכותי.
חשבתי שאני אבוא ולפחות נדבר. אבל כל מה שקיבלתי זה חצאי משפטים שביניהם יש אנחות של עייפות מצידך, קללות של סבתא, מילים שליאל מוציא מהפה שלו שאומרים במפורש שהוא מאוכזב ממני.
מעולם לא שכחתי אתכם. אני תמיד חשבתי עליכם וכל פעם שיצאתי מהבית ב7 ללימודים ומ3 לעבודה עד 1 לפנות בוקר תמיד נזכרתי בתמונה הזאת שהיתה לנו בסלון של ארבעתנו מחוייכים ושמחים. אני שואלת את עצמי אם זה יכול לחזור..
את מוכנה לעזור לי בשביל שכל זה יחזור?'
SEND . DELETE
כמובן שלחצתי על DELETE ומחקתי הכל.
אין לי לב. אבל עצם זה שכתבתי זה שחרר את חלק מהמועקה שלי.

השעה חצות הגיע והנה הזמן שלי להפוך ללכלוכית. שוב האגדה הזאת שאבא היה מספר לי על סינדרלה חקוק בזכרוני.
הסתכלתי על הכביש השומם והבחנתי במונית שירות.
בבקשה. שזה לפחות יגיע לחצי מהדרך שלי ואז משם אני אתפוס עוד מונית שירות.
הרמתי את ידי על מנת לסמן למונית שירות שתעצור. המונית שירות עצרה ופה נגמרו המשחקים והתקוות.
"לאן אתה מגיע?" שאלתי בחיוך קטן
"סיימתי את המשמרת שלי. לאן את צריכה?" שאל ללא הבנה
"אה.. לא נורא. אני אמצא איך להגיע תודה" חייכתי חיוך רחב שינים וקיווצתי את עיניי על מנת שלא ייתבצרו שם דמעות.
"בואי תעלי. אני אקח אותך לאן שאת צריכה" אמר הנהג
"מה פתאום. עוד מעט יש לי אוטובוס אני יכולה לחכות" הסברתי
"את בחורה צעירה. את לא יכולה לחכות כאן בחושך זה מסוכן" הסביר
"אני יכולה להסתדר. יש לי כאן גז פלפל" הסברתי
"חוץ מזה אין עוד מוניות שירות" אמר והחלטתי לעלות על המונית שירות.
"תודה רבה" אמרתי והתיישבתי מאחוריו והוצאתי את הארנק והחלטתי לתת לו 100 שקל. זה כמו מונית . הוא מסיע רק אותי אל מקום שהוא לא צריך בכלל.
"קחי" אמר והושיט לי 50 שקל
"מה פתאום. תשמור את זה לעצמך. אתה עשית לי טובה מאוד גדולה" אמרתי כשבין לבין אני כותבת לו GPS איך מגיעים לאיפה שאני גרה.
"תקחי את זה. אני לא רוצה לקחת את הכסף הזה" הסביר. שתקתי.
הנסיעה עברה בשקט. לא דיברנו.
השקט הזה היה שקט מרגיע.
הסתכלתי על הנסיעה ושתקתי.
"ההורים שלך יודעים שאת נוסעת בשעות כאלה?" שאל
הנהנתי בראשי והוספתי "הייתי בעבודה, אני חוזרת עכשיו הביתה" הסברתי
"וההורים שלך מרשים לך לנסוע במוניות לבד? סליחה שאני מחטט כי יש לי בת בגילך בערך" הסביר
"אין ברירה" חייכתי והוספתי "אין להם רכב" הסברתי
"במה את עובדת?" שאל בחיוך, הוא ניסה להעביר לי את הזמן של הנסיעה הארוכה
"במסעדה שהיא גם בית קפה" השבתי בחיוך
"ואיך את מגיעה לעבודה?" שאל בהתעניינות. מעולם לא התעניינו בזה יותר מידי.
"באוטובוס. אני מסיימת ללמוד ואני ישר עולה על האוטובוס לעבודה"
"ואיך את חוזרת? את בטח מסיימת מאוחר"
"לפעמים ב1 לפנות בוקר, לפעמים פחות לפעמים יותר" הסברתי והוספתי "בדר"כ באוטובוס אבל המנהל משמרת מתעקש לקחת אותי לפחות עד התחנה המרכזית הקרובה בשביל שאני אקח אוטובוס אחד ישיר"
"יפה.." מלמל הנהג והמשיך בנסיעה הארוכה.
"יש לי בן בצבא ובת בתיכון" הסביר לי כשהיה שקט במשך הרבה זמן
חייכתי.

"הנה הגענו. תהני חמודה" אמר הנהג ופתח את הדלת
"ואל תשכחי את הכסף" אמר והחזיק בידו את השטר של ה50 שלא רציתי לקחת
"אתה עשית לי טובה ענקית. יכולתי להישאר שם במשך שעות. תיקח את זה." הסברתי
"אני עשיתי את זה מתוך רצון. מה שווה כל הטוב אם אני אקח על זה כסף" חייך
"לילה טוב. ותודה" אמרתי בחיוך
"לילה טוב. שנאל?" שאל בחיוך
"שנאל. לילה טוב" חייכתי והלכתי אל כיוון הבית.

נכנסתי בשקט אל הבית ונעלתי אחרי את הבית וירדתי מיד אל חדרי וסגרתי אחרי את הדלת של החדר ונכנסתי להתקלח.
שפשפתי את גופי בחוזקה עד שהאדים ולא השאיר חתיכה אחת לבנה
הדמעות החלו לרדת שהתחלתי לשרוט עם ציפורני הארוכות והחדות את ידיי.
הדמעות ירדו בשקט בלי שום זכר לקול כאב.
המשכתי לשרוט את ידיי בחוזקה עד שירד מהם דם.
אני אוהבת להכאיב לעצמי. זה משחרר אותי.
הרמתי את הסכין גילוח והצמדתי אל ידי המדממת והאדומה והשורפת.
עד ששמעתי דפיקה בדלת ומתוך פחד הסכין גילוח נפלה על הריצפה
"שנאל? את כאן?" שמעתי את הקול של תמר.
ניגבתי מהר את עיניי והשתעלתי מעט על מנת לייצב את קולי הרועד והחלש
"כן" אמרתי עם מעט גמגום והחלטתי לצאת מתחת לזרם המים ועטפתי את גופי במגבת ורודה והתנגבתי במהירות ולבשתי על גופי פיג'מה ארוכה ומחממת.
יצאתי מהמקלחת כשאני מקווה לא לפגוש בתמר.

"מתוקה. הגעת מאוחר" אמרה והביטה על השעון שמונח על מפרק כף ידה
"אני יודעת. אני מצטערת. התעכבתי טיפה" הסברתי וסירקתי את שיערי הקצר החום
"תלכי לישון, מחר נכין ביחד עוגות ועוגיות. אנחנו הולכים לבקר את שון בבסיס" חייכה
"קרה לך שהרגשת כאב פנימי. כמו מועקה אבל את לא יודעת איך להיפטר ממנה?" שאלתי רגע לפני שהיא יצאה מהחדר.
"כמובן. זה קורה לכולם. רוצה לספר לי ממה זה קורה לך?" שאלה בשקט והתיישבה בחזרה על מיטתי מולי.
"לא זה כלום.. פשוט יש לי מועקה והיא.. והיא לא עוברת.." הסברתי
"לי עוזר לספר. תספרי לי וזה אולי יעבור" אמרה באופטימיות
"אני.. אני בסדר. אני כנראה עייפה מכל היום הזה" הסברתי בחיוך קטן
"אז תלכי לישון ואל תהססי לפנות אליי. וביום שבת נבקר את שון" הסבירה
"לילה טוב" אמרתי בחיוך ונשכבתי מתחת לשמיכה וניסיתי להירדם.

התעוררתי לבוקר רנדומאלי. התארגנתי כמו תמיד ויצאתי אל המטבח כשאני כבר מאופרת קלות ומולבשת בטרנינג ורוד.
"איזה ריח טוב" אמרתי בחיוך והתיישבתי בשולחן אוכל והבטתי על תמר מבשלת
"רוצה לטעום?" שאלה בחיוך
"לא תודה, אני לא רעבה" אמרתי ולגמתי מהכוס קפה שהכנתי לעצמי לפני רגע
"את רוצה לבוא איתנו לראות את שון?" שאלה בחיוך
"אני.. אני אראה אותו בשבת הבאה, יש לי מתכונת ענקית" אמרתי, אני מעדיפה לא לראות את שון השבוע
"הוא סיפר לי.." אמרה בחיוך קטן ומבוייש
"סיפר מה?" שאלתי כאילו אני לא בלחץ. מה הוא סיפר לה?!
"אני יודעת שאתם ביחד. מזל טוב" חייכה והוסיפה "אני שמחה שאתם ביחד"
שתקתי.
"את יודעת שהוא הילד שלי ואת הילדה שלי גם. שניכם בלב שלי באותה מידה.
אבל עדיין, תחשבי טיפה לפני על כל צעד שלכם.
אני לא יכולה להתערב אבל אני יכולה לעזור אם תרצי להתייעץ איתי על משהו" חייכה
שתקתי שוב ולא ידעתי על מה להסתכל. בטח לא עליה.
"ואם עשיתם כבר משהו ואתם לא בטוחים בו את יכולה לפנות אליי" אמרה בהיסוס
"ת-תמר. אנחנו לא שכבנו" הסברתי לה והחנקתי שיעול
"אני צריכה ללכת" מלמלתי ועליתי מהר למעלה לפני שהיא תגיד לי עוד משהו.
"רגע שנאל! אני רק שואלת. תמיד רציתי שתהיה לי כמו בת כזאת שתשתף אותי בדברים" חייכה והוסיפה "ואת יכולה להתבייש וזה לגיטימי, אני זאת שלחצתי על שון לספר לי. אל תכעסי עליו"
"יש לך פה עוד 3 בנות" צחקתי והוספתי "יש את רוני ויש את לין ויש את מאי"
"לא כל יום אני שומעת על זה שהבן שלי ממש בעניין של מישהי" חייכה
"מביך אותי כל העניין הזה.. אני עולה למעלה ללמוד" אמרתי במבוכה ונעלמתי אל תוך החדר שלי והתחלתי ללמוד לצרפתית.
מי שיודע צרפתית מבין שזאת צרפתית קלה.
אבל החומר טיפה נהיה קשה כשלומדים בניינים.
בעברית כשאני לומדת על בניינים אני מסתבכת. בצרפתית קל לי יותר.
מגיל קטן אני מדברת וכותבת בצרפתית. ועברית נהיה לי מסובך.
אבל אני לאט לאט מצליחה.
שון מידי פעם צוחק עליי כשאני אומרת משפט בעברית ואז מוסיפה מילה בצרפתית כשאני לא יודעת איך לומר בעברית את המילה.
הוא עוזר לי אבל חוץ מזה אני מדברת טוב עברית. אין לי שגיאות כתיב או שגיאות שפה, חוץ מאוצר מילים גבוה.

היום עבר וכבר הגיע שבת אחרה"צ
"את בטוחה שאת לא רוצה לבוא?" שאלה תמר רגע לפני שהם יצאו מהבית אל שון
דור נסע אל חברה שלו שגרה כאן ונשארתי רק אני בבית ללמוד. כי תמר אורן ודניאל נסעו לבקר את שון.
"אני בטוחה" חייכתי
"חבל.. הוא מאוד יישמח לראות אותך" אמרה תמר בשקט וקרצה לי
חייכתי חיוך מובך והוספתי "זה טוב להתגעגע. ככה הוא יהיה רק שלי בשבת הבאה" צחקתי
"אנחנו זזנו" חייכה ויצאה מהחדר שלי ושמעתי את הדלת של הבית נטרקת מיד לאחר מכן.

הימים עברו ועוד שבוע עבר לו.
במוצאי שבת הבית של תמר התמלא בילדים ושמחת חיים של מאי ושל לין וראם שהתנשקו בכל פינה. ורוני שהציקה לדניאל. ואת מאי שהעבירה איתי את כל היום וביחד עם דור.
דור חזר לבסיס ביום שני ואני ומאי נשארנו לשחק לבדנו.
אני עברתי בהצלחה את המתכונת.
לין ואני החלטנו להסתובב ביום שלישי במקום ללכת ללימודים לשבת בקניון.
הרבה זמן לא היינו שם.

היום יום חמישי ואני חייבת לטוס ללימודים.
עוד שעה יש לי בגרות בצרפתית ואני מסיימת 2 יחידות של צרפתית.
שון עודד אותי בטלפון והוא אמר לי כל הזמן שהוא גאה בי.
מאמא לא שמעתי.
הגעתי לבית ספר ובדקתי איפה אני אמורה להיבחן.
נכנסתי למבחן ואת האמת הוא היה קל.
אבל לא יותר מידי קל.
כשיצאתי מהבגרות אל כיוון השער כל הזמן הזה חשבתי מה עם שון.
הוא אמור להגיע ביום שישי.

"ילדה." שמעתי את הקול שלו. אני בטח מדמיינת.
הסתכלתי על האיפון שלי ובדקתי אם בטעות נלחץ לי על השיחות והתקשרתי אליו.
"מי הצרפתיה הזאת שלי. תסתובבי" שמעתי את הקול של שון.
הסתובבתי ללא הבנה וראיתי את שון
הוא היה לבוש במדים הירוקים שלו והנשק נתלה על כתפו והרגשתי בשנייה את ידיו החזקות מתלפפות סביב מותניי וצמידות אותי אליו.
ידיו נכרכו סביב צווארו וקירבתי את ראשי אליו.
"חשבתי שדמיינתי" צחקתי וקברתי את ראשי בחולצתו של הבסיס.
הוא הרים את ראשי ונשק לשפתיי נשיקה רכה.
"איך היתה הבגרות?" שאל
"סבירה, בדקתי את התשובות עם המורה והוא אמר שיש לי בערך 95" אמרתי בהתלהבות
"כל הכבוד!" אמר ונשק לשפתיי עוד נשיקה
"אני אוהבת אותך. התגעגעתי אלייך מאוד" אמרתי וחיבקתי אותו ממותניו והתחלנו ללכת אל כיוון הפארק שליד הבית ספר, שקרוב לבית שלו.
הוא קירב אותי אליו בזמן שהלכנו. שתקנו כל הדרך.
"אמא שלך שאלה אותי שאלות מביכות" אמרתי בשקט והתיישבתי על רגלו לאחר שהתיישב על ספסל אדום
"מביכות למה?" שאל ללא הבנה והניח את ידיו על מותני וקירב אותי אליו וערסל את גופי בין ידיו.
השענתי את ראשי על כתפו ונשקתי לצווארו נשיקות קטנות ובין לבין דיברתי
"היא אמרה שאם אני רוצה לדבר איתה על משהו שקורה בינינו או להתייעץ שאני לא אתבייש"
"ומה מביך בזה?" שאל ללא הבנה
"היא חשבה ששכבנו" אמרתי מיד ללא מעצור בפי.
הוא צחק וליטף את מותני החשופה בגלל החולצה שעלתה מעט מעלה.
"ומה ענית לה?" שאל
"שלא שכבנו והלכתי לחדר" אמרתי וקברתי את אפי בצווארו והסנפתי את צווארו הריחני.
הוא רק צחק.
"איך היה התרגיל?" שאלתי בהתעניינות
"היה בסדר. סוף סוף אני בבית" אמר ונשק לכתפי הנגדית
"סוף סוף אתה בבית" חייכתי
"נכון. ועכשיו צריך לאסוף את מאי מהגן" אמר וסימן לי לקום ממנו. קמתי ממנו והתחלנו לצעוד אל הרכב שלו.
התיישבתי במושב של ליד הנהג לידו והתחלנו לנסוע אל הגן של מאי.
שתקתי כל הדרך והבטתי על הנוף החולף
"בייב. מה קרה?" שאל והניח את ידו על הברך החשופה שלי
"כלום" מלמלתי "סתם קר לי" השבתי ושמעתי את צחקוקו היפה של שון
"קר היום והחלטת ללבוש שורט?" שאל בחיוך והרגשתי את הג'קט החמים של הצבא מונח על רגליי
"כן, היה חם בבוקר" אמרתי ולבשתי עליי את הג'קט החמים
"תחכי לי כאן אני אקח אותה" אמר שון וירד מהרכב וחזר לאחר כמה דק' עם מאי . הוא חגר אותה מאחורה במושב שלה והתחלנו בנסיעה
"מאי התגעגעת אל שון?" שאלתי אותה והבטתי בה. היא הנהנה בראשה ושיחקה עם המוצץ שבפיה
"את כבר גדולה, אולי תוציאי את המוצץ ותביאי לי" אמר שון בחיוך
"אתה תינוק?" שאלה ללא הבנה מאי וחייכה
"כן. אני בוכה הרבה בלילה" אמר ולקח ממנה את המוצץ והכניס אל פיו
"מתאים לי?" שאל ולא יכולתי שלא לצחוק. מאי צחקה ואמרה "אתה תינוק"
אני לעומתה צילמתי אותו ושמרתי את התמונה לעצמי.
"אני לא תינוק. אני אבכה בסוף!" אמר בקול נפגע
"אתה תינוק!" צחקה עליו עוד יותר מאי.

"אני רעבה" אמרה מאי וליטפה את בטנה הקטנה
אני ושון ישבנו בספה והבטנו אחד בשני בלי לדבר.
"מה את רוצה לאכול? שניצל ואורז?" שאלתי והיא הנהנה בראשה
חיממתי לה אוכל ושמתי לה על השולחן בסלון לידי וליד שון והסתכלנו עליה אוכלת
"נלך לישון?" שאלתי את שון, הוא הנהן בראשו בעייפות והרים את הצלחת אוכל הריקה של מאי ושם במדיח והרים את מאי על ידיו והלכנו אל החדר שלי ושל מאי.
"אני רוצה לישון איתכם" אמרה מאי בקול המתוק שלה רגע לפני שהנחנו אותה במיטה שלה
"את רוצה לישון איתי?" שאל שון והרים אותה על ידיו בחזרה ועלינו אל החדר של שון. אני כ"כ עיפה

נכנסנו למיטה הזוגית של שון ומאי נשכבה בצד הכי קרוב לקיר ואני באמצע ושון בצד שלי.
ידו של שון נכרכה סביב מותניי וקירבה אותי אליו כשראשו שקוע בשקע של צווארי בעוד שידיי מחבקות את מאי הקטנה.
ממש כמו משפחה קטנה.
"יש לי פיפי" שמעתי את מאי אומרת
אני כ"כ עיפה שאין לי כח ללכת.
"שון.. תיקח אותה" מלמלתי והזזתי אותו מעט
"עוד מעט. מאי תתאפקי" צחק
"בורח לי!" אמרה בקול חזק
"פויה לפיפי. עכשיו נלך לעשות פיפי" אמר שון והרים את מאי מיד, שניהם יצאו מהחדר והלכו אל השירותים בעוד שאני נרדמתי.