חטופה

פרק ראשון – פרק הקדמה קצר

"דני " משהו מנער את גופי ואני גונח בעצבנות , מסתובב לעבר הצד השני של המיטה , מנסה להניח לעניי לשקוע שוב מבעד לעפעפיי העצומות "דני , בבקשה תקום " הקול הזעיר נשמע מפוחד כל כך באזניי ואני ממצמץ בחוזקה , מתרגל לכמות האור המלאכותי שבחדר , עניים זעירות נתפסות בשלי ואני מחייך לעבר דמות אחותי הקטנה , חיוכי נעלם כשאני קולט עד כמה גדולות ומפוחדות העניים שלה ואני שולח יד רכה לנגב דמעה זעירה שבקעה מהן " מה קרה אביגיל , למה את בוכה ? " קולי צרוד מאוד מפאת העובדה ששינתי הסתכמה בכמה שעות בודדות שיכלתי לספור על כף יד בודדה ואני מתיישב בחדות , דבר שהתגלה כטעות גדולה כשאני מזיק בראשי הדואב , ממלמל קללות חרישות מתחת לאפי , חרישות בכדי שאחותי התמימה והזעירה לא תשמע , אני מיישר את מבטי אליה שוב בשאלה " זאת אמא " קולה נשבר ואני מושך את השמיכה בחדות מעל גופי רגליי נוגעות ברצפה הקרה מתחתיי אך אני לא טורח לחפש את נעלי הבית שלי " היא בוכה הרבה זמן והיא לא מדברת איתי " . אני יורד במהירות כמעט בלתי אפשרית במדרגות , פונה אוטומטית לעבר המטבח המוכר , מגלה לחרדתי את דמותה של אימי מצונפת על הרצפה ידיה על פניה ונוזל חום שמעלה אדים , ביחד עם שבבי הפסל הסגול האהוב עליה שקניתי לה ליום הולדתה הארבעים פוגש ברגליי היחפות , ריח קפה חזק משתלט על אפי ואני מתיישב לידה בזהירות ,מניח יד חמה על גבה ומקרב אותה אלי ,ממלמל כמה מילים מרגיעות , עניי משוטטות בבלבול על פני השטח , מחפש רמזים שיצביעו על הגעתה של אימי למצב הזה , קולה הרועד קוטע את מבטי כשהיא ממלמלת משהו , לעברי או לעבר הקיר שנעצה בו מבט ואני חוזר להביט בפניה , פותח את פי לבקש ממנה לחזור על דבריה אך קולה קטע את שלי "היא חזרה " היו המילים היחידות שקלטתי מתוך המלמולים החרישיים שנשמעו מבין כף ידה " מי חזרה ? אמא מה הולך כאן ? " קולי הפך למבולבל מתמיד וגבותיי התכווצו בחוסר הבנה .חיפשתי נואשות את עיניה של אמי בעיניי , היא לא טרחה להסתכל עליי ודחפה לתוך ידיי את ערימת עיתון הבוקר . תמיד תיעבתי עיתונים , לעולם לא טרחתי להתעמק בהם יותר מדי , פרט לפעמים בודדות בהן התעניינתי בתוצאות המשחק האחרון שפיספסתי , מסיבה כזו או אחרת . זה תמיד היה אותו דבר , עמוד הבית מברך את פניהם של האנשים בעוד איום מאחת המדינות ה"אוהבות " שמסביבנו , עוד תאונת דרכים , עוד רצח משפחתי של אמא בעלת כמה הפרעות נפשיות שהקוראים הרגישו חכמים לנסח בתוך ארוחת שישי המשפחתית , מביעים כמה מילות נחמה למשפחה השכולה , מעקצצים בלשונם כאות להבעת אכזבה מהמצב ובזה מסתיים הסיפור . הם לעולם לא בישרו טובות . אך הפעם , גולת הכותרת הגדולה והאדומה שריצדה מול עיניי בישרה את ההפך הגמור . ' הסיפור שהסעיר את המדינה חוזר לכותרות , אלינור שבה הביתה ' עיניי משוטטות בין השורות העמוסות במהירות קולטות חלקי משפטים בלבד 'לאחר חמש שנים ' 'הצליחה לברוח ' 'האם התאבדה ' ואז לשורה האחרונה הבולטת בשחור עבה יותר משאר המילים ' אנחנו זקוקים לכל עזרה אפשרית מהציבור , אלינור זקוקה לבית ' רגליי רועדות פתאום ואני בולע את רוקי בתחושת מחנק . אלי חזרה. באופן כמעט אוטומטי אצבעותיי שוטטו אל מכשיר הנייד שבכיסי , מתעלם לחלוטין מכמות ההודעות שהציפו אותו ואני כותב באצבעות רועדות את המספר המצורף לכתבה , מחשבותיי מעורפלות כל כך שאני לא טורח לסדר אותן ולמצוא בהן היגיון כלשהו ,"הלו" קול עייף מעיר אותי מהשקיעה הקטנה בתוך מוחי ואני ממהר להתנער למציאות " שלום "אני מופתע לגלות עד כמה שקולי חנוק ואני מחכך בגרוני מעט , משיב את קולי על קנו " מדבר דניאל גורדון ואני חושב שאתם צריכים להגיע לכאן ".