אני ורק אני- פרק 48, פרק עוד יותר ארוך!!

~נקודת מבט דיוויד~
נכנסנו למכונית שחורה ויפה
”היי עוזי” אמרתי לנהג
הסתובב אלינו אדם מבוגר, בשנות החמישים לחייו, עם סיגריה ארוכה בפיו
”מה קרה?! כל היום נכנסים לי בני שש עשרה מדוכדכים לאוטו?”
”למה, מי היה כאן לפנינו?” דניאל שאלה אותו ומשכה באפה
”מוקדם בבוקר, בשעה הראשונה למשמרת שלי, נכנס ילד בגיל שלכם למונית עם מזוודה, הלך לנמל תעופה או משהו כזה, היה נורא מדוכדך” עוזי אמר ומשך בכתפיו
דניאל התרגשה, הרגשתי את רגלה מתופפת בהתרגשות על הרצפה של הרכב
”הוא היה גבוה?, עיניים כחולות עמוקות כאלה שיער שחור, חיוך מעלף, חתיך כמו לא יודעת מה??” היא תקפה את עוזי בשאלות
”דיוויד החברה שלך מפחידה אותי..” הוא צחק
”אני לא חברה שלו, אני אחותו, עכשיו תענה לי על השאלה!!” דניאל התעצבנה עליו
”כן, אמר שקוראים לו רועי” עוזי נבהל
עינייה של דניאל נצצו מהתרגשות, ובאותו רגע ידעתי שאני בחיים לא אוכל לגרום לה להתרגש ככה רק מלשמוע את שמי
”הוא אמר לך לאן הוא טס?!” היא כמעט צרחה
”אמר שהוא הולך לקבל את פניו של אבא שלו שחוזר מחו”ל” עוזי אמר
” אפשר להתחיל לנסוע?” הוא שאל והסתכל עליי
הנהנתי ומשכתי את דניאל המדוכדת למושב וחגרתי אותה
הפנים היפות שלה לבשו פרצוף עצוב והיא בהתה בהתה בדרך, הסתכלתי עליה.
כלכך רציתי להיות זה שיגרום לה להתרגש ככה… זה שאם הוא יעזוב היא תהיה בדיכאון מוחלט, זה שהיא יכולה לבכות שעות בגלל שהוא לא לידה, זה שהיא אוהבת בכל ליבה.
פתאום היא הוציאה מחברת ועט מהתיק, פתחה את המכתב שרועי כתב לה באייפון. כיבדתי את הפרטיות שלה והסטתי את מבטי מהמכתב
שמעתי קול של נייר מרשרש, שמעתי את קולו של העט מעתיק במהירות את המכתב. אחרי כמה דקות היא סיימה, קרעה את הדפים שהיא כתבה עליהם ושמה אותם בכיס של הג’קט שלה, היא החזירה את המחברת והעט לתיק וסגרה אותו.
שתקנו עד שהגענו לאכסנייה,
עוזי חנה בחנייה ודומם את המנוע
ירדנו מהאוטו ונפרדנו מעוזי
”לאיפה הולכים?” דניאל שאלה, עיניה היו כבויות וקולה היה שקט וחסר רגש
”לחדר שלי, אבל זו עדיין שעה של הבית ספר, אז תהיי בשקט” אמרתי לה בשקט
”אבל אם כולם בבצפר אז למה צריך להיות בשקט?” היא שאלה
”א’ זה הבצפר, ו-ב’ אנחנו הולכים למגורים של הבנים” אמרתי בשקט
”אהה” היא אמרה בשקט
חייכתי חיוך קטן
והתחלנו להתקדם אל עבר המגורים
נכנסנו. החלק הראשון עבר בהצלחה
התחלנו לעלות במדרגות
פתאום ראינו את היועצת, חיה, יורדת במדרגות
היא הסתכלה עלינו בחשד
”דיוויד” היא קראה לי והתקרבה אליי
”היי חיה, צהריים טובים” בירכתי אותה בנחמדות יתר
”למה אתם פה בשעה הזאת?” היא שאלה
היססתי, לא היה לי תירוץ
”יש לנו טיול שלא היה לנו מושג עליו.. ובגלל שהבית שלי הרבה יותר רחוק מפה דיוויד אמר שנבוא לקחת דברים מפה, זה יקח ממש שניה” דניאל אמרה בקול חביב, לא היה קשה לשמוע שהוא מזויף
אבל לחיה יש מוח בגודל של אגוז, אם הוא לא באמת אגוז, אז היא לא שמה לב
”ומי את?” חיה שאלה את דניאל
”אחות של המכוער הזה” דניאל חייכה
הבאתי לה כאפת שטות
”בסדר חמודים, אבל רק שיהיה מהר” חיה אמרה ועזבה אותנו לנפשנו
תפסתי בידה של דניאל ומשכתי אותה במעלה המדרגות המשכנו ללכת עוד קצת עד שהגענו לחדר שלי ושל שון
דניאל נכנסה ונפלה על המיטה שלי, היא לקחה את הכרית שלי ושמה אותה על הפרצוף
”יופי, כבר נמאס לי לראות את הפרצוף שלך” צחקתי והתיישבתי על קצה המיטה
היא לקחה את הכרית מהפרצוף שלה וזרקה אותה עליי
”עכשיו תחזיר” היא אמרה והושיטה ידיים לאוויר
”לא מחזיר” התגרתי בה
”אני בדיכי! ואני צריכה כרית!!” היא צעקה עליי בעצבים
זרקתי לה את הכרית על הפרצוף
היא נראתה ככה O:
”דיוויד!” היא צעקה
צחקתי
”אתה תשלם על זה..” היא הזהירה אותי
”אהה כן?!” שאלתי אותה בהתחקמות
והתחלתי לדגדג אותה
היא התחילה להתפקע
”או יופי, גברת דיכי צוחקת” צחקתי
היא נרגעה ואז..
היא דחפה אותי ונפלה עליי
”פעם אחרונה שאתה עושה את זה” היא אמרה ברצינות והסתכלה לי בעיניים
הפנים שלנו היו מאוד קרובות, סנטימטר מנשיקה
התחלתי להתקרב אליה, לא יכולתי לשלוט בעצמי
ואז היא העיפה את עצמה אחורה עם הכרית, נשכבה בתנוחה של מקודם ושמה את הכרית על פניה, שוב
~נקודת מבט רועי~
נכנסתי לנמל תעופה, היו שם אנשים, אבל לא כמו בשעות הצהריים, בכל זאת, הייתי שם בשש בבוקר
עברתי בדיקה עם המכשיר הזה שמזהה מתכות, שמתי את המזוודה במסלול שמזהה מתכות אחרי שנבדקתי
והלכתי לאחת הפקידות בקבלה
”שלום איך אוכל לעזור?” היא שאלה
”אני כאן בשביל הטיסה של אברהם שוורצנברג” אמרתי
היא הינהנה והרימה את שפורפרת הטלפון
היא חייגה איזשהו מספר וחיכתה על הקו
”כן אדוני, הוא כאן” היא אמרה וניתקה את השיחה
”קח את המזוודה שלך איתך” היא אמרה והצביעה על מסדרון מעבר
”אברהם יחכה לך שם”
הודתי לה והלכתי לכיוון שאליו היא הצביעה
הסתכלתי על כל מיני אנשים שהיו שם,
ולא ראיתי את דוד שלי
התחלתי להילחץ, ופתאום הרגשתי מישהו נוגע בכתפי
קפצתי מבהלה והסתובבתי
זה היה אברהם
”הבהלת אותי…” מלמלתי
”בחרדות אה?” הוא שאל והביא לי חיבוק אבהי
הנהנתי
הוא הוביל אותי למדרגות חירום שהובילו לרחבת מטוסים
עלינו על מכונית קטנה שהיתה שם והוא התחיל לנסוע
”אז עם מי הוא הסתבך הפעם?” הוא שאל אותי
”הכי גרוע שאפשר” עניתי
”בוזגלו?” הוא שאל
”יותר גרוע….יקיר ואליהו” אמרתי במרירות, הוא כנראה לא דמיין לעצמו שאבא שלי יסתבך עם כאלה אנשים
פניו החווירו ”אח שלי המפגר… איך הוא עשה את זה לעצמו?!” הוא מלמל
המשכנו לנסוע עוד חצי דקה ועצרנו מול מטוס פרטי בצבע לבן שעלין כתוב באותיות גדולות ושחורות ’A.A.J.B‘
כלומר ’אברהם אנד ג׳רמי ביזנס’
עלינו במדרגות ונכנסנו למטוס
ו… הוא היה מדהים
בפנים היו שני טורים שבכל טור יש שש כורסאות ישיבה
מאחור היו שני דלתות לשירותים
היה שולחן מקובע לרצפה ועליו מנורה שמקובעת לשולחן.
”שב, עוד מאט ממריאים” אברהם אמר לי והתיישב באחד הכיסאות
אני לא מאמין… הטיסה הראשונה שלי…
הנחתי את המזוודה בתא מתחת לכיסא והתיישבתי
המדרגות עלו..
פתאום הופיעה דיילת, בת עשרים בערך
היא בהתה בי
ואחרי כמה שניות היא התעשתה על עצמה וניגשה לאברהם
”אדוני, הטייס שואל אם אפשר להתחיל בטיסה” היא הודיעה לו באנגלית
”רועי, אתה מוכן?” הוא שאל אותי
הנהנתי והחזקתי חזק בידיות הכורסא
”להביא לך משהו?” היא התקרבה אליי
”לא תודה” עניתי לה ולקחתי נשימות עמוקות
היא לחצה על מכשיר קשר קטן והודיעה לטייס שאפשר להתחיל בטיסה
המטוס החל להאיץ
התחלתי להתנשם בכבדות
”רועי” דוד שלי קרא לי
התעלמתי ממנו
חרטום המטוס החל לעלות
”רועי!” הוא קרא לי שוב והושיט לי כדור הרגעה
חטפתי לו אותו מהיד
ואז נתקלנו בכיס אוויר והכדור עף לי מהיד
”שיט!” קראתי בתסכול
”זה בסדר רועי, נשימות עמוקות” אברהם הרגיע אותי
עקבתי אחרי קצב הנשימות שלו
עד שהמטוס התיישר וכבר לא הרגשתי שאנחנו באוויר
”אתה צריך משהו?” הדיילת ניגשה אליי
וואי נדבקת אליי זאת
”מים, תודה” אמרתי בלי להסתכל עליה
הרגשתי שהיא מחייכת ואז היא הלכה להביא לי מה שביקשתי
”כמה זמן נסיעה דוד?” שאלתי אותו
”הרבה זמן, תנסה לקחת תנומה” הוא אמר
אבל אני לא יכול להירדם, הרבה יותר מדי מחשבות, כמעט כולם על דניאל
”בבקשה” הדיילת הושיטה לי בקבוק מים
”תודה” הודיתי לה
לקחתי את הבקבוק וראיתי שמודבק עליו פתק עם מספר טלפון
לקחתי אותו, קיווצ׳צ׳תי אותו והעפתי אותו בקליעה מושלמת לפח שהיה מולי
היא ראתה את זה ועיקמה פרצוף
”אני קטין מאמי” אמרתי לה ”קטין תפוס”
היא נשפה בכעס ונכנסה לחדר שלה
”בחיים לא סירבו לבריטני קודם” דוד שלי צחק
”הגיע הזמן שמישהו יעשה את זה” אמרתי בעצבים
”אז… קטין תפוס מה?” הוא שאל והרים גבות ”מי בת המזל?”
”דניאל, ילדה מהכיתה שלי”
”לא היה לך קשה לעזוב?” הוא שאל
”יותר קשה ממה שתוכל לדמיין… אבל עשיתי מה שהייתי חייב לעשות…” אמרתי בצער
הוא הנהן בהבנה
"אני מקווה שתיפגשו שוב…" הוא אמר
"גם אני…" מלמלתי
——————————–
לילה, כולם כבר ישנים, רק אני לא מצליח להירדם
הוצאתי את הבלוק ציור והתחלתי לצייר
ציירתי משהו כמו עשר דפים, כולם ציורים של דניאל
מקרוב, מרחוק, מהצד, פשוט ציירתי אותה כמו שאני מכיר אותה
הסתכלתי בשעון של המטוס, שמכוון לשעות של ארצות הברית, עוד מאט 12 בבוקר
אבל לא הרגשתי עייף, ציירתי במרץ, נזכר בדניאל,
העברתי עוד פס אחד עבה לציור
וסיימתי,
זה היה הציור הכי מציאותי שלה שציירתי,
הציור שהכי שיקף את האופי ואת היופי שלה
"אז…. זאת חברה שלך?" פתאום שמעתי קול
זאת היתה הדיילת הזאת, בריטני
הנהנתי ובהיתי בציור
"אתה מתגעגע אליה?" היא שאלה
"את לא יכולה לדמיין לעצמך" אמרתי עם דמעות בעיניים
"היא יפה"
"אני יודע"
הייתי בטוח שהיא עוזבת אותי לנפשי
אבל היא פשוט התיישבה בכיסא לידי
"גם לי היה חבר כזה פעם…" היא מלמלה בנוסטלגיות
הסתכלתי עליה, לא מאמין
"בגד בי…" היא מלמלה בצער
היא באמת אהבה אותו, ראו עליה
"אני בטוח שהוא מתחרט על זה" ניחמתי אותה
היא חייכה חיוך עצוב, עיניה היו רטובות
"אני מאחלת לך המון בהצלחה עם החברה שלך"
לא הבנתי מה היא רוצה
"זה בדוק שיחסים מרחוק לא עובדים טוב"
לא יודע למה, אבל הלחיצה אותי המחשבה הזאת
ועוד שהשארתי אותה שם עם הדיוויד הזה… לבד
שיש לו אין סוף אפשרויות לקחת לי אותה