הנעלמת 3

lilach 08/02/2014 1020 צפיות אין תגובות

הדבר הראשון שאני עושה אחרי שאני מצליחה שוב לנשום זה לקום ולחייג לנועם .
השעה כבר אחרי 1 , אבל הוא עונה לי אחרי איזה שישה צלצולים -בקול מנומנם ומת של מישהו שרק עכשיו זחל מהשמיכות כדי לענות לטלפון בהול שצלצל באמצע הלילה .
אני מספרת לו במהירות מה קרה , ושומעת אותו נדרך מהצד השני , הוא שואל כמה שאלות ומצווה עליי לגשת למטבח ולהכין לעצמי כוס שוקו חם , להירגע , חמש דקות עד שהוא מגיע .
אני ניגשת למטבח אבל לא פותחת אפילו את המקרר , אני מתבוננת על השולחן , ועל האלבום הפתוח ועל ההקדשה בעט הסגול הדק .-" את רק צריכה לחפש "
אני נזכרת שבשנים הראשונות אחרי שהיא נעלמה לא הפסקתי לחפש , חשבתי שההקדשה המחורבנת רומזת משהוא. הייתי קמה כל לילה, אחרי שאימא הייתה נרדמת , ומסתכלת ברחוב , בימים הייתי הולכת כל יום לתחנת המשטרה , הייתי כבר אורחת קבע שם והיו מכינים לי קפה .
אני נזכרת שהייתי כותבת הרבה מכתבים אליה ,לסוניה ומתחננת שתחזור . אני עדיין שומרת את המכתבים האלו במגירה הראשונה ליד המיטה שלי .
אבל אף פעם לא באמת האמנתי שהיא בחיים .
גם בימים הכי אופטימיים , גם שהמשטרה טענה כי היא מצאה קצה חוט ושהיא קיבלה צלצול מסתורי מאיזה ברנש שאמר לה שהוא ראה את סוניה , גם אז האמנתי שאם המזל ממש יאיר פנים –
אולי נמצא גופה.
ועכשיו , הבחור הרוסי הזה , המבוהל ,הוא אומר שהוא יודע מה קרה לה. ואני בכלל לא יכולה להאמין.
פתאום תוקפת אותי מין דחיפות נוראית כזאת ואני רצה לטלפון ועושה #42 , ורק אחרי הצלצול השלישי אני מבינה שאני מחייגת לנועם. הוא כמובן לא עונה כי הוא כבר יצא . אני מנתקת ומשמיעה שוב את ההודעה הבהולה. הפעם אני מקשיבה טוב יותר ויכולה לשמוע שהאיש הזה , הרוסי , מי שלא יהיה , לא נמצא לבד . לא רחוק ממנו יש כביש או משהו , ויש קולות של מכוניות שנוסעות שם במהירות לא חוקית בכלל . האיש מתנשף ממש . רק עכשיו אני שמה לב , שהוא מתנשף כמו אצן שרץ עכשיו את כל המרתון , והוא בכלל לא נשמע כאילו הוא רץ.
אני שוב משמיעה את ההודעה ושומעת מה הוא מבקש . זה עושה לי קצת סחרחורת .
אני אישה עובדת , זה נכון , וגם לא ענייה , אבל סכומים כאלו כמו שהוא מבקש, אין לי, ואם אני אלווה עכשיו ממישהו , אצטרך להחזיר לו כל החיים שלי , ומי בכלל ילווה לי סכום כזה של כסף ?
הצלצול בדלת מקפיץ אותי , זה נועם , אחרי שאני לא פותחת הוא דופק את הדפיקה שלנו , שלוש נקישות ברצף , שתי נשימות ואז עוד שתיים .
אני פותחת במהירות את הדלת , וכמעט מפילה אותו שאני נופלת עליו .
אפילו אני לא תכננתי את זה , אבל שאני רואה אותו , עם פרצוף הנועם שלו , שעדיין עייף קצת וישנוני אבל לגמרי בקשב , אני ממש לא מצליחה להחזיק את עצמי יותר .
נועם תופס אותי וחופן אותי בתוך מעיל העור שלו , אנחנו עומדים ככה איזה שש דקות ואז הוא מכוון אותנו פנימה וסוגר את הדלת .
הוא לוחש לי באוזן שהוא רוצה לשמוע את ההודעה . אולי הוא חושב שאני הוזה , גם אני הייתי חושבת ככה .
אני תופסת לו ביד ומובילה אותו לסלון , לוחצת בפעם הרביעית הערב על המקש של ההודעות ושומעת שוב את הרוסי המבוהל . נועם מקשיב בפנים רציניות נורא . ואחר כך לוחץ שוב על ההודעה ומקשיב שוב .
שההודעה הזו סוף סוף נגמרת הוא פונה אליי ומחזיק לי בפנים , בעיניים שלו יש מבט כזה עצוב .
"את בסדר לון ? " הוא שואל באמת , לא סתם . אני מכירה את נועם "יש לך צבע של גופה "
אני מהנהנת , ככה , עם הראש , ואז הוא לוקח אותי למטבח ומכין לי את השוקו שעוד לא הכנתי , כנראה שהוא לא כל כך מאמין לי . זה בסדר , גם אני לא הייתי מאמינה .
אני שותה את השוקו בלגימות קטנות , כי הוא לוהט, ורק אז אני מתחילה להבין כמה אני צמאה.
הוא מכין לי עוד כוס ובזמן שהיא מתבשלת על הגז הוא מתיישב לידי ומביט לי בעיניים , מלטף לי את הלחי . אני מתרפקת עליו קצת ואחר כך מזדקפת .
"אז מה אני עושה נועם ? מה אני עושה ?" הקול שלי קצת רועד מלחץ , נועם מרגיש את זה ותופס לי את היד . זה עוזר .
" נראה לי שמחכים . ככה נראה לי בעצם . " הוא אומר בקול קצת מבולבל .
"בסופו של דבר זו לגמרי בחירה שלך עכשיו ." הוא לוחש קצת , וזה מפתיע אותי .
"בחירה שלי ?" אני מתרחקת "למה אתה מתכוון ?"
הוא נושם ככה כבד מהאף ואז מחייך חיוך קצת קרוע כזה.
"תראי , אני לא אומר, כל בנאדם שיש לו קצת שכל בראש המזויין שלו היה הולך עם הדבר הזה למשטרה, ובטח היה נהיה איזה סיפור מטורף בחדשות ליום יומיים , וכל החזאיות היו בהלם , הראש המחורבן שלהם היה נופל מאימה , ולאיזה יומיים מזויינים , כולם פתאום היו נזכרים באחותך "
נועם שותק קצת כי הוא הולך להגיד משהו רציני , אני מרגישה את זה , אז אני שותקת .
"אבל בסופו של יום לון , הבן זונה הזה שצלצל אלייך , לא השאיר שום דבר שאפשר לעקוב אחריו . הוא התקשר מטלפון ציבורי , שומעים את הכביש , אם תפרסמי את זה במשטרה המחורבנת , הממזר פשוט יעלם , ואז לעולם לא תמצאי אותה . "
אני מתנשפת , בעיקר כי הוא צודק , אבל גם בגלל שאני בכלל לא חשבתי על זה קודם .
אני מביטה בו "אז מה אתה מציע שאעשה ? פשוט אתן לו את הכסף ?" הקול שלי נשמע בכייני קצת , וזה עולה לי על העצבים , אני משתעלת .
"לא . אני מציע שלא נערב בינתיים את כוחות החוק המזויינים ונפעל קצת בעצמנו " המבט שלו רציני ממש עכשיו , והעיניים שלו , הירוקות , נראות קצת שחורות עכשיו . לרגע אני נבהלת .
"מה זאת אומרת נפעל ? נועם, אתה לא מתעסק בחרא הזה , זה לגמרי על הראש שלי , קראתי לך כי לא ידעתי מה לעשות , אין סיכוי שאתה מתעסק בזה ."
נועם מחייך את חיוך הנועם שלו , אבל אני רואה שהוא לא לגמרי אמיתי , יכול להיות שהוא היה מעדיף שהייתי שומרת את זה לעצמי , אבל הוא לא אומר את זה בכלל , במקום זה הוא צוחק צחוק נבחני ," את כנראה קצת נפלת על הראש לון , אם באמת נראה לך שאני אשאיר אותך לטבוע בביצה הזו לבד . " הוא מחייך שוב ומצמיד את הראש שלי לשלו . "או שאנחנו ביחד בחרא הזה , או שאני מצלצל בעצמי למשטרה המזויינת . אבל אין שום סיכוי שאני נותן לך להיכנס לבד"
אני מביטה בו קצת ומרגישה כמה אני אוהבת אותו , נורא כיף לאהוב בנאדם כמו שאני אוהבת את נועם . אני פונה אליו ומחבקת אותו . אבל בדיוק באותו רגע הטלפון מתחיל לצלצל.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
12 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך