unforgettable-בלתי נשכח פרק 8 (לקרוא את הרציתי להוסיף-סופר חשוב!!!)

מהפרק הקודם:
"מה לעזאזל?" שמעתי קול מוכר ואני וכריס הפננו את מבטינו אל הדלת והבטנו בליאם שנראה מאוכזב ועצבני. בעיקר עצבני. עליי. כי הוא נישק אותי ואני כמעט נישקתי עכשיו את כריס. הרגשתי את עיניו הכעוסות נעולות עליי ולא ידעתי מה אני הולכת לעשות.

הפרק:
אוקיי.
מה עושים?? איך אני אמורה לצאת מהבור שחפרתי לעצמי?
אני עדיין מנסה לחשוב על משהו שאפשר לעשות שישאיר את שני הגברים המדהימים האלה בחיים שלי. מנסה למצוא מילות נחמה להגיד לליאם, למצוא דרך להסביר לו, להתחנן לסליחה שלו מבלי לאבד את כריסטופר בדרך. אבל עד שאני חושבת על ההסבר הטוב ביותר ומתחילה לדבר אני שמה לב שליאם כבר הלך והשאיר אותי מאחור.
"נראה לי שאני אזוז." כריסטופר אמר והחזיר אותי חזרה למציאות.
"מה? למה?"
"אל תדאגי אנחנו עוד נתראה. פשוט נראה לי שיש לך על מה לחשוב ואני לא רוצה להפריע לך."
"אה." אני אומרת ונותנת לו ללכת.
נשארתי לבד. אני עומדת בחדר שלי ומנסה להחליט מה אני עושה עם חיי. התאונה שינתה הכל. התאונה הרסה הכל. עד עכשיו התעלמות והדחקה של כל מה שקרה היה מספיק בשבילי. לא חשבתי על התאונה ומה שהיא השאירה מאחור.
עכשיו. עכשיו, הכל מתפורר לי מול העיניים. עכשיו הכל חוזר אליי. כאילו זרקתי בומרנג אל העולם לפני שמונה חודשים ועכשיו הוא חזר אליי איתו כל הזכרונות מאותה התקופה שניסתי כל לשכוח.
אני מותשת. אין לי יותר כוח להילחם בזכרונות האלה. אין לי כוח להתמודד איתם יותר. כל חלק מהם מביא איתו כל כך הרבה עצב וכעס וכאב. ונמאס לי. נמאס לי לקום כל בוקר במחשבה שהיום משהו יהיה שונה, כי אני יודעת שכלום לא השתנה. הוא עדיין מת. הוא מת בגללי. בגלל שאני בן אדם כל כך פתטי ופחדן. והוא, הוא היה אמיץ, הוא היה הגיבור שלי והיה לו לב של זהב. אבל הוא מת. הוא מת ואני עדיין חיה.
אבל לא לעוד הרבה זמן.