unforgettable-בלתי נשכח פרק 7

מהפרק הקודם:
"בואי."
"לאן?"
"לכריסטופר. יש לנו על מה לדבר." הוא אמר ונסענו לביתו של כריסטופר.

בפרק:
הוא פתח לנו את הדלת שהוא לבוש בצורה הכי מינימאלית שיש. מגבת לבנה הקשורה סביב מותניו. בהיתי בו, או יותר נכון בגוף השרירי והסקסי שלו במשך מספר שניות.
"כדור הארץ לרוז." שמעתי את תומי אומר וצוחק. מיד הרכנתי את ראשי כדי שלא יראו את הסומק שהתפשט על פניי.
"זה בסדר רוז. זה לא בושה לבהות. אני יודע שאני חתיך." כריס אמר. הרגשתי את פניי מאדימות. רק שהפעם הן האדימו מכעס וכששמעתי אותו ואת תומי צוחקים לא הצלחתי לשלוט בכעס יותר ונתתי לו סטירה כל כך חזקה שהסימן של היד שלי נשאר אדום על הלחי שלו. הוא היה בשוק.
"סליחה על ההפרעה. אני תומאס. אנחנו יכולים לדבר?" תומאס אמר לכריס תוך כדי שהוא מחניק את צחוקו כדי למנוע מהמצב להחמיר.
" אתה אח של רוז?" הוא שאל וירה בי מבט של שנאה.
"כן."
"תיכנסו. אני מבין שאנחנו הולכים לדבר על סוזן."
"כן. אני מקווה שזה בסדר." תומאס אמר.
"כן. אתם יכולים לשבת בסלון אני אתלבש ואצטרף אליכם בעוד מספר דקות." כריס אמר והלך להתלבש. תומאס הלך והתיישב בסלון ואני הלכתי אחריו סורקת את הבית ומחפשת דרכי מפלט למקרה שכריס ירצה לרצוח אותי.
"מה זה היה?" תומאס שאל אותי.
"מה? על מה אתה מדבר?"
"על הכאפה שהורדת לכריס. נראה לי שתישאר לו צלקת ממך."
"יופי. ככה הוא ידע לא לעצבן אותי יותר."
"למה הבאת אותי איתך?" שאלתי.
"מה זאת אומרת?"
"אתם הולכים לדבר על סוזן. למה אני צריכה להיות פה?"
"אני לא ממש חשבתי על מה אני הולך להגיד ודי בניתי עלייך בקטע הזה."
"תומי."
"אני מצטער."
"זה בסדר. אבל אל תעשה את זה יותר."
"מבטיח." הוא אמר וכריס בדיוק נכנס לסלון.
"מניסיוני זה לא הדבר הכי חכם להבטיח משהו לבחורה, זה חוזר אלייך כמו בומרנג." הוא אמר ותומאס צחק.
"היי. זה לא נכון." אמרתי ונלחמתי בדחף להרביץ לו שוב.
"מה שתגידי." כריס אמר.
"אז, באת לשאול אותי כמה זמן אנחנו ביחד? אם שמעתי עלייך פעם? וכל הדברים האלה."
"משהו כזה. אני לא סגור על זה כל כך."
"לא נורא. בכל מקרה אני וסוזן יצאנו במשך חצי שנה ובתקופה האחרונה היא הייתה הרבה בחו"ל מהעבודה שלה, אבל כנראה שהיא הייתה איתך."
"כן בתקופה האחרונה בילינו די הרבה ביחד."
"טוב. היא אף פעם לא הזכירה אותך או הראתה סימן כלשהו לקיומך."
"טוב. תודה. אנחנו נלך."
"זהו?" שאל כריס מופתע מהתגובה של תומאס.
"כן. באתי לפה כדי לשמוע בעצמי על סוזן ושמעתי, אז אין לי מה לעשות פה יותר." תומי קם ומשך את ידי והלכנו אל עבר היציאה.
"רגע." שמעתי את כריס אומר.
"תישארי?" הוא שאל אותי. מה אני אמורה לענות לזה? נכון, עדיין הייתי עצבנית עליו, אבל אז נזכרתי מראה שלו עם המגבת ושקלתי את התשובה שלי. בדיוק התחלתי להגיד משהו כשתומי קטע את דבריי.
"אין לה מה לחפש פה." הוא קבע ומשך את ידי. כריס תפס בידי השנייה.
"מי אתה שתחליט את זה?" ומשך אותי לכיוונו.
"אני אח שלה ואני אומר שהיא לא נשארת פה איתך." הם התחילו להתווכח ומשכנו אותי לשני הצדדים עד שלא יכולתי לסבול את זה יותר.
"די!" צעקתי והם שיחררו את ידיי. "אני מצטערת אבל אני לא נשארת פה." אמרתי לכריס וראיתי את תומאס מחייך ופניתי אליו. "ואני לא חוזרת איתך הביתה." קבעתי, ראיתי את החיוך נמחק מפניו ויצאתי מהדירה.
"לאן את הולכת?" שמעתי אותם צועקים מאחוריי ואני המשכתי בשלי.

מצאתי את עצמי מטיילת על שפת הים כשלפתע שמעתי קול זר מאחוריי.
"מה יפה כמוך עושה במקום כזה לגמרי לבד?" הוא שאל והתקרב אליי. עננת אלכוהול וסיגריות הגיע לאפי ואני התרחקתי מהסירחון.
"לאן את חושבת שאת הולכת?" הוא שאל ותפס בידי. לא שוב. זה לא קורה לי שוב.חשבתי לעצמי והסתכלתי סביב. היינו לבד. אני חייבת לברוח מפה, אבל איך?
"רחוק מכאן." אמרתי והשתחררתי מאחיזתו.
"לא נראה לי. אני דווקא מעדיף אותך קרוב. מאד קרוב." הוא אמר לתוך אוזניי, הרגשתי את נשימתו על העורפי וצמרמורת עברה בגבי.
"די. תפסיק." אמרתי בקול חלש.
"עוד לא התחלנו." הוא אמר ותפס בקצוות החולצה שלי. רעדתי למגע ידיו הקר.
"וגם לא תתחילו שום דבר." שמעתי קול מוכר וכנראה שגם אותו שיכור שמע כי הוא תפס אותי וחנק אותי בידו.
"תתרחק." הוא אמר לקול המוכר.
"תשחרר אותה ואז שנינו נתרחק ממך." הוא חיזק את אחיזתו על צווארי והתקשתי לנשום.
"איי." פלטתי אנחת כאב.
"רוז. תחזיקי מעמד." הקול אמר. מי זה? חשבתי אבל לא הצלחתי להיזכר ואז הכל היטשטש וראיתי שחור.
'לאן את חושבת שאת הולכת?'
'רחוק מכאן'
'לא נראה לי. אני דווקא מעדיף אותך קרוב אליי. מאד קרוב' הרגשתי יד התופסת בגופי.
"לא!!!" התעוררתי בצרחות. עוד סיוט. הזיכרון הכאיב לי והזכיר לי את אבא שלי. את העבר שסם הציל אותי ממנו.
"מה קרה?" שמעתי קול לצידי. הסתובבתי וראיתי את כריס שוכב לצידי.
"כלום." אמרתי. הסתכלתי סביב., אני בבית, בחדר שלי. כנראה שנראיתי מבולבלת כי כריס התחיל להסביר לי מה הוא עושה במיטה שלי.
"את זוכרת מה קרה אתמול? בחוף?" לא מצאתי קול אז הנהנתי.
"את התעלפת ולקחתי אותך הביתה. בדיוק שהגענו לחדר שלך חזרת להכרה ונכנסת לשירותים. בדיוק רציתי ללכת שיצאת משם אבל ביקשת ממני להישאר איתך." הוא הסתכל לכיווני כדי לוודא שאני עוקבת אחריו. "הסכמתי וישבתי לידך, תכננתי ללכת ברגע שתירדמי וכנראה שנרדמתי בעצמי. את כועסת?"
"לא." אמרתי בקול חלוש. "תודה שהצלת אותי."
"בשבילך אני מוכן לעשות הרבה יותר." הוא אמר. מבטינו הצטלבו ואני התרכזתי בעיניים הכחולות שלו שממיסות אותי כל פעם מחדש. עצמתי את עיניי והתקרבתי אליו והוא עשה את אותו הדבר. בדיוק ברגע שבו שפתיו רפרפו על שפתיי נפתחה הדלת.
"מה לעזאזל?" שמעתי קול מוכר ואני וכריס הפננו את מבטינו אל הדלת והבטנו בליאם שנראה מאוכזב ועצבני. בעיקר עצבני. עליי. כי הוא נישק אותי ואני כמעט נישקתי עכשיו את כריס. הרגשתי את עיניו הכעוסות נעולות עליי ולא ידעתי מה אני הולכת לעשות.