Place in heaven – מקום בגן עדן – פרק 8

הגשם ממשיך לרדת בלי סוף, לדפוק על החלונות, הרוח נושבת בתריסים, וכל כמה דקות רעש של ברקים ורעמים ממלאים את השמיים הסוערים בלי הפסקה.
השעה קרובה לשתיים לפנות בוקר, כולם כבר ישנים, דין וליה הלכו לישון בחדר האורחים ביחד, כמה הם מכחישים את זה האחד לשני הם מאוהבים, ואני בטוחה שדין מחכה לרגע הנכון להזיז את העיניינים.
אדם נרדם על הבירכיים של אשלי בספה בסלון, ואשלי נרדמה שראשה מושען על כרית רכה המושענת על משענת הספה השחורה.
שיין נרדם על הספה השנייה, אחרי שהתעקש במשך שעה שלמה שאני צריכה לישון במיטתו הזוגית שבחדר השינה שלו.
רגליי צועדות על המרצפות הקפואות, לבושה בטרנינג שחור ומחמם של שיין, גם אחרי ויכוחים רבים שלא נוח לישון עם הג׳ינס שהייתי לבושה בו קודם לכן.
התיישבתי על כסא העץ במטבח, מול החלון הקבוע בקיר, טיפות של גשם ניתזות על הזכוכית השקופה, הקור חודר מבעד לקירות, לחלונות הסגורים, הקור חודר לעצמות, תחת לכל שכבות הבגדים.
הירח שאמור להיות במרכז השמיים נעלם מהרקע הגשום, עננים אפורים וגדולים ממלאים את השמיים החשוכים, מחשיכים את האווירה עוד יותר.
״למה את ערה?״ קול נשי הקפיץ את ליבי במקומו, העפתי מבט אחורנית, ליה עמדה מאחוריי, משפשפת את עינייה החומות ירוקות בהירות, קורעת את קוריי השינה מעליה.
״אני לא מצליחה להירדם״ מלמלתי אליה נשענת אחורנית על משענת כסא העץ עליו ישבתי במשך השעה האחרונה.
״את מתנהגת מוזר בזמן האחרון״ אמרה מבולבלת, מכווצת את גבותייה ובקפיצה קטנה מתיישבת על השיש השחור והמבריק מולי.
״מוזר?״ שאלתי מבולבלת בעצמי, היא רק הנהנה בראשה, מסיטה את מבטה ומביטה אל מעבר לחלון השקוף.
הגשם האימתני לא פסק לרגע מלרדת, ממשיך לשטוף את האדמה היבשה.
״אני לא מתנהגת מוזר״ נסיתי להגן על עצמי איכשהו, אבל משהו בדבריה, הנימה שלה, אומרת לי שהיא צודקת, ואני יודעת את זה עמוק עמוק בתוכי.
״את נראת מעופפת טיפה, כאילו הרגליים שלך לא על הקרקע״ נאנחה בחצי חיוך חסר משמעות, מנדנדת את רגלייה באוויר, עינייה לא מתנתקות מהרקע הגשום והסוער שבחוץ.
ברק בהיר פילח את השמיים, גורם לשתינו להסיט את מבטנו מהחלון השקוף, כעבור שניות אחד רעם חזק התגלגל בין העננים אי שם במרומים הגבהים.
״אני לא מרוכזת טיפה, זה לא שאני מתנהגת מוזר״ שוב נסיתי להגן על עצמי, נתקתי את מבטי מהרצפה הבהירה והרמתי את עיניי אל ליה שישבה על השיש.
״מה גורם לך לא להתרכז?״ שאלה במשיכת כתפיים קטנה וקמה מעל השיש בקפיצה אל רצפת הקרמיקה הקרה.
״אני חוזרת לישון, לילה טוב אווה, תנסי לנוח״ לחשה אלי, מניחה את ידה על כתפי בצורה מנחמת כולשהי, ופוסעת החוצה מן המטבח הקטן.
פחות מדקה ודלת חדר האורחים שבדירתו של שיין נסגרת, ליה חזרה אל המיטה ואל השינה המתוקה שהיא מצליחה ליפול אליה.
אני לא מצליחה להירדם, לא משנה כמה פעמים אתהפך במיטה הנוחה להחריד, כמה פעמים אחליף תנוחה, המחשבות לא זזות לרגע מראשי.
״את לא עייפה?״ הפעם קול גברי זה ששובר את דממת הלילה הגשום, הנהנתי בראשי באיטיות, שיין נכנס לטווח הראייה שלי ונשען על השיש, איפה שבדיוק לפני מספר דקות קצרות ליה ישבה.
״אני לא מצליחה להירדם״ עניתי בשקט בחצי חיוך ריק מכול הומור שהוא, חיוך מזויף כמו המסכות המזויפות שאני שמה על פניי במשך כל יום, במשך כמעט כל חיי , לפחות חיי מאז התאונה.
״קרה משהו?״ כיווץ את גבותיו בתהייה, מביט על פניי, מנסה לקרוא את הבעתי האטומה.
החזרתי את מבטי אל החלון השקוף, טיפות הגשם ממשיכות להתנגש בזגוגית הקרה.
״שום דבר״ שיקרתי, או אמרתי את האמת, זה באמת שום דבר, אבל בעצם זה הכל, החיים שלי לא מובנים מאיזה שהיא סיבה.
״רוצה אני אשאר איתך עד שתרדמי?״ שאל אותי, הוא לוודאי חושב שזה בגלל הסרט החולני שראינו כמה שעות קודם לכן.
שקט השתלט עלינו, לא עניתי, עיניי תקועות בחלון השקוף, מביטה על הגשם שוטף את הרחוב כולו, אפילו נשמה אחת לא נמצאת בחוץ.
״תחזור לישון שיין״ נאנחתי בשקט, התסכול שבקולי ברור נשמע, אבל זה לא אכפת לי, אני רוצה להיות לבד, להביט בגשם הזולג שיורד בחוץ.
״את בטוחה?״ שאל, זז מהשיש והתכופף לידי, כך שעינינו היו באותו הקו, העיניים הבהירות שלו גרמו למשהו בתוכי לזוז, כמו גלגלי שיניים ישנים וחורקים שבתוך ליבי שסוף סוף התחילו לפעול אחרי כל כך הרבה שנים.
הסטתי את מבטי מעיניו, לא יכולה עוד להביט בעיניו הבהירות, להישאר כאן ללילה היה רעיון טיפשי למדי, כי בלילה אני לא מתנהגת אני, אני הופכת להיות שונה.