אולי הכול רק דמיון 3
כשקמתי בבוקרו של היום למחרת, היו הוריי כבר מחוץ לבית.
היום זה היום! אני הולך לעשות את זה, והפעם אשים קץ לסבל שלי, אחת ולתמיד. האמת היא שאני חושש מעט, המוות מפחיד אותי, אך יותר מפחידה אותי המחשבה שאיאלץ להמשיך לחיות את חיי בסבל בלתי נגמר.
עליתי לגג של הבניין שלנו, יש אליו גישה נוחה היישר מחדר המדרגות. הבניין שלנו הוא בסך הכול בן קומתיים, כך שאין לי אלא לקוות שהנפילה תהייה קטלנית מספיק כדי להרוג אותי ולהשתדל ליפול כך שהראש שלי יהיה זה שיפגע בקרקע קודם.
לקחתי את נשימתי האחרונה וצעדתי צעד מהוסס אחד אל קצה הגג. עצמתי את עיניי ונתתי למשב הרוח למשוך אותי מטה. עשיתי את זה, תכף הכול יגמר.
"מוטי, לא!" שמעתי מישהו צועק בהלם. היה זה קולו של גרגור, חברי הטוב. פתחתי את עייני כדי לנסות להביט בו בפעם האחרונה, אך כול מה שחיכה לי היה מראה של הקרקע שאל מול פניי. הרגשתי את גופי נחבט באדמה ואת עצמותי מתפצפצות מעוצמת הפגיעה, ויותר לא הרגשתי כלום.
כשהתעוררתי, היה גופי עטוף כולו, עד הצוואר בגבס ובקושי הצלחתי לזוז.
"לכמה זמן הוא צריך להישאר במחלקה סגורה, דוקטור?" שמעתי את קולו של אבי המודאג, שהתייעץ עם אחד הרופאים במקום מעברו השני של קיר חדרי. "אני חושש שהוא יהיה כאן למשך זמן מה, מר לוי," אמר הרופא, "הוא זקוק להשגחה צמודה ולטיפול אינטנסיבי, עד שמצבו הנפשי ישתפר," ענה הרופא.
אני חי? ואני במחלקה סגורה, כלומר, פסיכיאטרית! כול שבקשתי הוא לגמור את הסבל הזה, אבל עכשיו הוא אף התגבר. צלעותיי נשברו ואפילו הנשימה כואבת לי. מתי כול זה ייגמר כבר?! לעזאזל! קיללתי את יום היוולדי.
לפתע נכנסה אחת האחיות דרך דלת החדר הפתוחה. "יש לך אורח," קראה האחות.
גרגור נכנס בצעד מהוסס אל תוך החדר והביט בי בהבעה מלאת חמלה. "אתה בסדר?" הוא שאל בקולו הרך.
"אני נראה לך בסדר?!" צחקתי צחוק סרקסטי. זה כאב.
"באתי לבקר אותך…" הוא הכריז בנימה הביישנית שלמדתי להכיר אצלו.
"אבל איך?" קראתי בחוסר אמון, "זוהי מחלקה סגורה, לא נותנים למבקרים להיכנס לכאן… או שאולי כול זה דמיון ואתה לא אמתי!"
"מה זה משנה?" אמר גרגור, "יחד נעבור את החיים האלה! אני יודע איך אתה מרגיש כלפי, גם אני מרגיש כמוך." גרגור קרב אלי, עצמתי את עייני, ונתתי לו לנשק אותי על לחיי בעדינות. הרפיתי את גופי והתמסרתי אל מגעו החמים.
מה לעזאזל אני עושה?! הוא רק יציר הדמיון שלי. "לא!" קראתי, "תפסיק! אני מצטער גרגור, אבל אתה לא אמתי! החיים האלה לא שווים את זה, אם הדבר היחיד שיש לי בהם הוא רק פרי הדמיון."
"אם מי הוא מדבר שם?" שמעתי את אבי שואל את הרופא מאחורי קיר חדרי.
"מוטי," פנה אליי גרגור ברוך, "תסתכל עלי! כול מה שיש לנו בחיים – האהבה, התקוות, העתיד, כולם יצירי דמיוננו. אנחנו פשוט צריכים לחיות עם זה." הוא ליטף את לחיי, דמעות עלו בעיניו. "תבטיח לי שלא תנסה להתאבד שוב!" הוא הפציר בי.
"טוב…" עניתי בחוסר רצון.
תגובות (16)
אני לא בטוחה שאני מסכימה אתך…. אבל את הפרק ממש אהבתי!
ולא הרגת אותו (לגמרי..)!!!!!
תמשיך היום!!
זה מדהים…
למרות שאני לא כול כך מסכימה איתך,
הדמין הוא באמת דבר מדהים והוא באמת עוזר לנו בהרבה מצבים אבל לא כול החיים שלנו זה דמיון שווא.
מותר לנו לחלום ולדמיין ולקוות וזה ממש לא לשווא…
להפך זה רק עוזר לנו להתקדם בחיים!
בכול מקרה הכתיבה שלך מצויינת…
תמשיך במהירות… :)
פארט אוף מי, זו בדיוק הנקודה. הדמיון עוזר לנו בחיים ובגללו הם נסבלים. אנחנו אומרים לעצמנו שיהיה טוב מחר ושהחיים שווים את זה גם אם הם מלאי סבל.
אנחנו לא מתכננים תוכניות לעתיד, שואפים ומדמיינים כדי שהעתיד יהיה טוב יותר, אנחנו עושים את זה כדי שההווה יהיה נסבל. דמיון, גם אם הוא דמיון שווא, עוזר לנו לעבור את היום.
ואני לא חושב שיש עוד מה להמשיך. הגיבור שלנו חולה נפש, פושע, מנהל רומן עם דמות דמיונית, אבל לפחות הוא חי. לא שהחיים האלה משתווים ליותר מהדמיונות שלו, וזה מה שרציתי להעביר בסיפור, אז אני חושש שזהו זה.
את הפרק הזה אהבתי יותר מהקודמים.. משום מה..
הכתיבה פה יותר טובה (לדעתי, בכל אופן)
שבת שלום
הכתיבה פה יותר רגשנית. שם היא הייתה יותר קרה כזאת. שבת שלום.
Great job Daniel, great job…*מוחאת כפיים*
אני חייבת להגיד שאני מסכימה עם הדעה שלך אבל בו זמנית גם לא… מאוד יפה^~^
נ.ב ממתי אתה כותב סיפורים בהמשכים?
אני מבינה את הכאב שלו…
מסכן מוטי! זה סיפור ממש טוב,
אני מתחברת אליו.
ונראה שאתה ממש אוהב את החיים אז אין מה לדאוג הא? ;)
-5-
ולדוש, אני לא מבין איך אפשר שתסכימי ובו זמנית לא תסכימי? זו לא סתירה פנימית? אני מבין שאפשר להסכים לחלק מהדברים, אבל גם להסכים וגם לא להסכים להכול, זה רק מי שיש לו פיצול אישיות או מצבי רוח משתנים (כנראה בגלל מאניה דיפרסיה).
וסיפורים בהמשכים כתבתי מתמיד (תסתכלי בראשונים שלי), פשוט לא לאחרונה. האמת היא שזה היה אמור להיות סיפור ארוך הרבה יותר והייתי אמור לתאר את מערכות היחסים בין הגיבור לחברו הדמיוני וחבריו ללימודים ולעשות את העלילה ליותר הגיונית, אבל לא היה לי כוח להשקיע בזה הרבה, אז כתבתי רק את החלקים המעניינים.
המעודדת, מה גורם לך לחשוב שאני אוהב את החיים?
מזדהה עם מוטי משום מה.
כרגיל אתה כותב נפלא.
ואין לי עוד מה להוסיף :)
המסר הגיוני מאוד, אבל עדיין לא אהבתי את הכתיבה.
דניאל, הכתיבה לא משהו.
העלילה מהירה מידי, הדמות שטוחה מידי וחסרת אופי, יש יותר מידי סימני שאלה וקריאה אחד אחרי השני (דבר שמאפיין כתיבה של סיפורי הערסים למינהן. לא מחמאה.) המסר מובן מידי- אתה ממש אומר מה המסר בתוך הסיפור, פחות נותן לקורא להסיק אותו בעצמו.
אבל, הרעיון טוב. ממש אהבתי את העניין של הדמות הדמיונית והמסר.
לא הבנתי מה הקשר לזה שהוא הומו- הוא פשוט דמיין לעצמו בן זוג?
רובי, אני מודע לכול זה, תודה. ומה זאת אומרת "מה קשר לזה שהוא הומו?" פשוט בגלל זה מציקים לו וזה עושה אותו ליותר אומלל.
סליחהמבליחה, הכוונה היא- אם הוא הומו, אז למה זה כזה שולי? בקושי מזכירים את זה בסיפור.
חוץ מזה, שאם הבריונים תפסו אותו מתנשק עם גרגורי,איך זה יכול להיות אם גרגורי לא קיים?
קודם כול, מה גרם לחשוב שזה שולי? פשוט הזכרתי את זה רק בסוף כי לא רציתי שהקוראים יבינו את זה כבר מהתחלה.
דבר שני, איך הגעת למסקנה שתפסו אותו מתנשק עם גרגורי? מעולם לא הזכרתי בסיפור שקרה דבר כזה.
ובכן, כתבת שהיה מאורע מסויים שממנו הם התחילו לקרוא לו הומו.. אויש אני והנטייה שלי לנחש דברים, סליחה. טעיתי.
ובעניין של ההומו,
אישית (דעה) אני חושבת שבתור נער הומו, כן יהיו לו בעיות עם הנטיה שלו, או לפחות בעיות עם איך שהחברה תראה אותו, או ההורים.
לאו דווקא מעשים, אלא יותר מחשבות- נראה כאלו הוא לא חשב על העניין שהוא הומו עד עכשיו, דבר שנראה לי מוזר כי בדרך כלל דברים כאלה כן מעסיקים מחשבות של בני נוער.